מסכת ביצה, פרק א, שיעור 4

אָמַר רַבָּהּ, מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וָאֵילָךְ – מזמן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי את התקנה שתבואר להלן, בֵּיצָה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה, מוּתֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ומבאר רבה לאיזו תקנה כוונתו, דִּתְנַן במשנה (ר"ה ל:), בזמן שהיה בית המקדש קיים תקנו חכמים שאין מקבלים עדות כל חידוש הלבנה בחודש תשרי אלא עד זמן המנחה, ואם באו עדים לאחר המנחה אין מקבלים אותם, אלא מסיימים את היום בקדושה, כיון שהתחילוהו בקדושה (מאחר וחיכו לעדים ונהגו בו קודש מספק), אך עיקר ראש השנה הוא ביום שלמחרת. והטעם שתקנו כן, כיון שפעם אחת כבר הקריבו תמיד של בין הערביים, ושרו עליו הלויים שיר של יום חול, מאחר וסברו שלא יבואו העדים עוד, ובאו עדים לאחר המנחה והתברר שהיתה טעות בשירם, שהיה להם לשיר שיר של ראש השנה, ולכן תקנו חכמים שלא יקבלו עדים לאחר זמן המנחה. אמנם מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ועדיין היו מקדשים לפי הראיה, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם, שהרי כבר אין חשש של תקלה בשירת הלויים. ולפי זה נמצא שרק בזמן שהיה בית המקדש קיים היו נוהגים יומיים קודש בתורת ודאי, ביום הראשון מתקנת חכמים, מאחר ועבר רוב היום בקדושה, אף שכבר ידעו שלא יקבלו עדים ביום זה, וביום השני מן התורה שזהו ראש השנה האמיתי, ולכן ביצה שנולדה ביום הראשון אסורה בשני. אבל לאחר שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שמקבלים עדים אפילו לאחר המנחה, נמצא שכבר אין תקנה לנהוג ביום הראשון קודש לאחר שידוע שלא יבואו עדים, אלא רק אחד הימים הוא קודש, ואילו היום האחר הוא חול, ורק מספק נוהגים קדושה בשני הימים, והרי זה ככל יום טוב שני של גלויות, שמספק נוהגים קודש בשני הימים, וביצה שנולדה ביום הראשון מותרת ביום השני.

מקשה הגמרא, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – שאמרו שניהם הלכה זו, שאף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי בֵּיצָה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה אֲסוּרָה ביום השני. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא, הָא לָן – דברי רב ושמואל, שהביצה אסורה, נאמרו 'לנו', לבני בבל, דכיון שבין לפני תקנת רבן יוחנן בן זכאי ובין לאחר תקנתו הדין שוה, שנוהגים שני ימים קודש, שהרי לא נודע להם בו ביום אם באו עדים, נשארה הדין כפי שהיה קודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי, שהביצה אסורה. וְהָא לְהוּ – ודברי רבה, המתיר את הביצה, נאמרו 'להם', לבני ארץ ישראל, שיש להם הבדל בין הזמנים, שהרי קודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי אם לא באו עדים עד המנחה היו נוהגים יומיים קודש בתורת ודאי (ביום הראשון מדרבנן וביום השני מהתורה), ואילו לאחר תקנתו אף אם באו עדים לאחר המנחה נוהגים רק באותו יום קודש, ולא למחרת, וכיון שיש הבדל בין הזמנים, ממילא לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי אם נולדה ביצה ביום הראשון, מותרת היא באכילה ביום השני, כיון ששני ימים אלו דומים לכל יום טוב שני של גלויות, הנוהגים רק מספק, ואחד מהם הוא חול.

וְאַסִיקְנָא – אמנם הסיקה הגמרא שלא כדברי רבה, רָבָא אָמַר, אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וָאֵילָךְ, בֵּיצָה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה, אֲסוּרָה ביום השני. והטעם לכך, מִי (-וכי) לֹא מוֹדֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁנּוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ מהתורה, וּלְמָחָר קֹדֶשׁ מדרבנן, וכפי שהיה קודם תקנתו שהיו שני הימים קודש, ולא היתה תקנתו לענין זה שינהגו למחרת חול, אלא רק לענין מנין המועדים, שהיום הראשון נחשב כאחד בתשרי, וממנו מונים ליום הכפורים ולסוכות, אבל נשארה התקנה הראשונה, שגם למחרת נוהגים קודש מדרבנן, אַלְּמָא – ומוכח מכך ששני ימים אלו קְדוּשָׁה אַחַת הִיא, וּבֵיצָה אֲסוּרָה בְּתַרְוַיְיהוּ – בשני הימים.

מוסיף הרי"ף, וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מכך, דִּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צְרִיכֵי לְמֶעְבַּד – צריכים לעשות שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וכפי שהתבאר בדברי רבא, שלא התבטלה התקנה הראשונה לנהוג גם ביום השני קודש, אף שכבר ידוע שקידשו את היום הראשון.

בסוגיא הבאה יבואר דין קבורת מת ביום טוב: אָמַר רָבָא, אדם מישראל שמֵת, אם צריכים לקוברו בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עַמְמִים – יעסקו גויים בקבורתו במלאכות האסורות מהתורה, אך ישראל לא יתעסקו בקבורתו. אך בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, שנוהגים בו קדושה רק מתקנת חכמים, יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל לקוברו, וַאֲפִילוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים – ביום טוב שני שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שהוא נחשב לחלק מהדינים כקדושה אחת עם היום הראשון, רשאים ישראל לעסוק בו בקבורת המת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה – בשונה מהדין שהתבאר לגבי ביצה, שאם נולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה אסורה היא ביום טוב השני, מאחר וקדושה אחת הם.

הגמרא מביאה מחלוקת בביאור דין זה: אָמַר מַר זוּטְרָא, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה, שביום טוב שני מותר לישראלים לעסוק בקבורת המת, אֶלָּא דְּאִישְׁתַּהֵי – שכבר שהה המת קודם יום טוב, או שעתיד הוא לשהות לאחר יום טוב, כגון שיש שבת אחרי יום טוב, ויש חשש שיסריח המת, אֲבָל לֹא אִישְׁתַּהֵי – אם לא שהה זמן רב, מַשְׁהִינָן לֵיהּ – שוהים מלקוברו עד שיצא יום טוב, ואין מתעסקים בו ביום טוב עצמו. וְרַב אַשִּׁי אָמַר, אַף עַל גַּב דְּלֹא אִישְׁתַּהֵי, לֹא מַשְׁהִינָן לֵיהּ – אין משהים את המת כלל, ואף שאין חשש שיסריח. מַאי טַעְמָא – מה הטעם בכך, ומדוע לא הצריכוהו חכמים להמתין עד הערב, כיון שיוֹם טוֹב שֵׁנִי, לְגַבֵּי מֵת, כְּחוֹל שַׁוְיוּהָ רַבָּנָן – עשאוהו חכמים כיום חול ממש, ואין צורך להחמיר ולהמנע מלעשות בו מלאכה לצורך המת, וַאֲפִילוּ לְמֵיגַד לֵיהּ גְּלִימָא – ומותר אפילו לחתוך לו בד לעשיית תכריכים, וַאֲפִילוּ לְמֵיגַז לֵיהּ אָסָא – ומותר אפילו לחתוך לצורכו הדסים, שהיו נוהגים להניח על מיטתו.