מסכת ביצה, פרק א, שיעור 5

הגמרא דנה עתה בדין שני ימים טובים של ראש השנה לגבי עירוב תבשילין: רָבִינָא, הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ (-היה יושב לפניו) דְּרַב אַשִּׁי, בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – ביום טוב ראשון של ראש השנה, והיה זה ביום חמישי בשבוע, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עָצִיב – ראה רבינא שרב אשי עצוב, אָמַר לֵיהּ רבינא, אַמַּאי עֲצִיבַת – מדוע אתה עצוב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, דְּלֹא אוֹתִיבִי – כיון שלא הנחתי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין, שעל ידם יהיה מותר לי לבשל מיום טוב לשבת. אָמַר לֵיהּ רבינא, וְלֵיתַּב מַר הָאִידְנָא – ומדוע לא יניח אדוני עירוב תבשילין כעת, ביום הראשון של ראש השנה, מִי (-וכי) לֹא אָמַר רָבָא, מֵנִיחַ אָדָם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִיוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ – ביום טוב ראשון כדי להתיר את הבישול ביום טוב שני לשבת, וּמַתְנֶה – ועושה תנאי בדבריו, שאם היום קודש ולמחר חול, אמנם אסור להניח היום עירובי תבשילין, אך באמת אינו צריך כלל לעירוב תבשילין, שהרי מחר הוא חול, ויכין מחול לשבת. ואם היום חול ומחר קודש, הרי מותר להניח היום עירובי תבשילין, שהרי היום הוא חול, וראוי להנחת עירוב תבשילין. אָמַר לֵיהּ רב אשי, אֵימוּר דְּאָמַר – דין זה שאמר רָבָא הוא רק בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת, בשאר המועדים, אבל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שהם קדושה אחת ארוכה, מִי אָמַר – וכי אמר כן רבא, שיהא מותר לעשות כן. אָמַר לֵיהּ רבינא, וְהָא אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – והרי אמרו בני ישיבת נהרדעא, אַף בְּבֵיצָה, כלומר, כמו שלגבי מת לא חילקו ביניהם, וכפי שהתירו לישראלים לקבור את המת ביום טוב שני של גלויות, כך התירו זאת ביום טוב שני של ראש השנה, הוא הדין לגבי ביצה שנולדה ביום הראשון, שכשם שמותרת היא ביום טוב שני של גלויות, כך מותרת היא ביום טוב שני של ראש השנה, ואם כן יהא מותר גם להניח עירוב תבשילין ביום טוב ראשון של ראש השנה לצורך היום השני. אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי, תלמידו של רב אשי, אין לך להביא ראיה לדבריך מדברי נהרדעי, כיון שבְּפֵרוּשׁ אָמַר לִי מַר – אמר לי רבי, והוא רב אשי, לֹא סְבִירָא לִי לְהָא דִּנְהַרְדָּעֵי – איני סובר כדברי נהרדעי, אלא יש חילוק בין כל יום טוב שני של גלויות לבין יום טוב שני של ראש השנה, ולכן אף לענין הנחת עירוב תבשילין סובר רב אשי שלא ניתן להניח ביום טוב ראשון של ראש השנה.

הגמרא מביאה את דינם של בעלי חיים שנולדו ביום טוב: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב, רַב אָמַר, אָסוּר באכילה באותו היום. וּשְׁמוּאֵל, וְאִיתֵימָא (-ויש אומרים שזהו) רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר, מֻתָּר הוא באכילה בו ביום. ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם, רַב אָמַר אָסוּר, כיון שמוּקְצֶה הוּא, שהרי בכניסת יום טוב לא היה ראוי לאכילה, ואף עתה שנולד דינו כמוקצה. וּשְׁמוּאֵל, וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר, מֻתָּר, הוֹאִיל וּמַתִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁחִיטָה, כלומר, כיון שאפרוח זה אסור באכילה קודם שישחט, והשחיטה מתירה אותו באכילה, אם כן כשם שקודם לידתו היה אסור באכילה וניתר על ידי השחיטה, כך השחיטה מתירה את איסור מוקצה שהיה עליו, ומותר הוא באכילה בו ביום.

דין נוסף: וְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב, לדברי הכל מֻתָּר הוא באכילה ואינו נחשב מוקצה, הוֹאִיל וּמוּכָן אַגַּב אִמּוֹ – כיון שגם קודם שנולד היה ראוי להיות מותר באכילה על ידי שחיטת אמו, כדין 'בן פקועה', כלומר, עובר הנמצא במעי בהמה לאחר שחיטתה, שאינו טעון שחיטה אלא ניתר בשחיטת אמו, ואף עתה שנולד מותר הוא באכילה על ידי שחיטת עצמו. מוסיף הרי"ף: וְהוּא – ודין זה הוא בתנאי דְּקִים לֵיהּ שֶּׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו – שידוע לנו שנגמרו חודשי עיבורו של העגל, אֲבָל אִי לֹא קִים לֵיהּ – אך אם לא ידוע לנו שֶּׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, אָסוּר הוא באכילה עַד לֵיל שְׁמִינִי ללידתו, שהרי אפילו ביום חול אסור לאכול עגל בתוך שמונה ימים ללידתו, מחשש שהוא 'נפל'. וּכְבָר בֵּרַרְנוּ עִנְיַן זֶה בְּמסכת שַׁבָּת, בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי.

הברייתא שלפנינו דנה בביצים הנמצאים במעי התרנגולת לאחר שחיטתה, לגבי דינים שונים: תַּנְיָא בברייתא, הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגֹלֶת ביום טוב, וּמָצָא בָּהּ בֵּצִים גְּמוּרוֹת, מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן אפילו בְּיוֹם טוֹב עצמו. דין נוסף, הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּצִים גְּמוּרוֹת, מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּחָלָב, ואין בזה משום איסור דרבנן של אכילת בשר עוף בחלב, וְהוּא – ובתנאי שֶׁאֵינָן מְעֹרוֹת – אינן מחוברות לגוף התרנגולת בְּגִּידִין, אֲבָל מְעֹרוֹת בְּגִידִין, הרי הן נחשבות כחלק מגוף התרנגולת, ואָסוּר לְאָכְלָן בְּחָלָב.

אָמַר רַב מָארִי בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב כַּהֲנָא, בָּדַק האדם בְּקִנָּהּ שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְלֹא מָצָא בָּהּ בֵּצִים, וּלְמָחָר, ביום טוב עצמו, הִשְׁכִּים קודם שהאיר היום וּמָצָא בָּהּ בֵּיצָה, מוּתֶּרֶת הביצה באכילה ביום טוב עצמו, והטעם לכך, כיון שבְּיָדוּעַ דְּמֵאֶתְמוֹל אִיתְיַּלְדָה – ברור שנולדה כבר אתמול, בערב יום טוב, דְּקַיְימָא לָן – מאחר ומקובל בידינו כלל זה, כָּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם, מוֹלִיד בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, וּמַאי נִיהוּ – ולגבי מי נאמר כלל זה, לגבי תַּרְנְגֹלֶת, ובודאי נולדה הביצה בערב יום טוב. וְאַף עַל גַב דְּבָּדַק האדם את הקן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵימוּר – אנו אומרים שלֹא בָּדַק יָפֶה יָפֶה. וְאַף עַל גַב דְּבָּדַק יָפֶה יָפֶה, אֵימוּר – אנו אומרים שיָצְתָה רוּבָּה של הביצה מגוף התרנגולת בערב יום טוב, וְחָזְרָה לגופה, וּמוּתֶּרֶת היא באכילה ככל ביצה שנולדה קודם יום טוב, הוֹאִיל וּבודאי אֵינָהּ יוֹלֶדֶת בַּלַּיְלָה, וּכִּדְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בֵּיצָה שֶׁיָּצְאָה רוּבָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְחָזְרָה, מוּתֶּרֶת לְאָכְלָה בְּיוֹם טוֹב עצמו.

מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה: וְדבר זה שאנו אומרים שבודאי לא ילדה בלילה, היינו דַוְקָא דְּאִיכָּא זָכָר בַּהֲדָה – רק אם יש עמה תרנגול זכר, שאז שייך הכלל שכיון שתשמישם ביום, יולדת ביום. אֲבָל לֵיכָּא זָכָר בַּהֲדָה – אך אם אין תרנגול זכר עמה, לֹא, דְּכֵיוָן דְּסַפְנָא מֵאַרְעָא בְּלֵילְיָא – כיון שהיא מתחממת מהקרקע אף בלילה, ומתוך חימום זה היא יולדת, אֶפְשָׁר דְּיָלְדָה בְּלֵילְיָא – יתכן שתלד בלילה, ואם חיפש בערב החג ביצה ולא מצא, והשכים ביום טוב ומצא, יש לתלות שאכן נולדה הביצה בו ביום, ואסורה.