מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 20

הגמרא מבררת עתה את דין הנחת עירובי תבשילין ועירובי תחומין ביום טוב עצמו: אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי, אָמַר רַב, מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תְּחוּמִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ – ביום טוב ראשון לצורך יום טוב שני, וּמַתְנֶה – ועושה תנאי, שאם היום הראשון הוא חול, הרי מותר להניח בו עירוב, ואם היום השני הוא חול, הרי אינו צריך עירוב, וְכָל שֶׁכֵּן שרשאי להניח עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין מיום טוב ראשון ליום טוב שני, על ידי תנאי. וְרָבָא אָמַר, מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ, וּמַתְנֶה, אֲבָל לֹא עֵירוּבֵי תְּחוּמִין, והטעם לכך, דִּלְמִיקְנָא בֵּיתָא בְּיוֹם טוֹב לֹא – לפי שאין קונים שביתה ביום טוב. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִילְכְתָא כְּרָבָא, דְּהוּא בַּתְרָא – שהרי הוא אמורא מאוחר יותר, ויש לפסוק הלכה כמותו.

מוסיף הרי"ף ומברר את הדין בעירובי חצרות: וּמִסְתַּבְּרָא לָן – מסתבר לנו לומר, דְּהַנֵּי מִילֵּי – שדין זה, שאין מניחים עירוב ביום טוב, היינו בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין דוקא, דְּמִיקְנָא בֵּיתָא הוּא – כיון שעירוב זה נחשב כקניית שביתה במקום אחר, ואין עושים כן ביום טוב. אֲבָל עֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת, דְּבִטּוּל רְשׁוּת הוּא – שאין זה אלא ביטול רשות של האדם לכל בני החצר, מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, וּמַתְנֶה וְנֵימָא הָכִי – ויתנה ויאמר כך, אִי הָאִידְּנָא חוֹלָא – אם היום הוא חול, בְּהַאי עֵירוּבָא לִישְׁתְּרֵי לָן לְטַלְטוֹלֵי בְּשַׁבַּתָּא – בעירוב זה יהא מותר לנו לטלטל בשבת מִבֵּיתָא לְבֵיתָא – מבית לבית שבחצר, וּמִדַּרְתָּא לְדַרְתָּא – ומשורת בתים אחת לשורת בתים אחרת. וְאִי הָאִידְּנָא יוֹמָא טָבָא – ואם היום הוא יום טוב לפי האמת, אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם. וּלְמָחָר, בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא – בערב שבת, דְּהוּא יוֹם טוֹב שֵׁנִי, נֵימָא הָכִי – יאמר כך, אִי הָאִידְּנָא יוֹמָא טָבָא – אם היום הוא יום טוב, ואתמול היה יום חול, כְּבָר עֲבִידְנָא עֵירוּבָא מֵאִיתְמוֹל – הרי כבר הנחתי עירוב חצרות מאתמול, וְהַשְׁתָּא לָא צְרִיכְנָא מִידִי – ועתה איני צריך לעשות דבר. וְאִי הָאִידְּנָא חוֹלָא הוּא – ואם היום הוא חול, בְּהַאי עֵירוּבָא תִּשְׁתְּרֵי לָן לְטַלְטוֹלֵי מִבֵּיתָא לְבֵיתָא וּמִדַּרְתָּא לְדַרְתָּא – בעירוב זה יהא מותר לנו לטלטל מבית לבית ומשורת בתים לחברתה.

לאחר שהתבאר דין תנאי בעירוב חצרות, מבאר הרי"ף את דיני תנאי בעירוב תבשילין: וְהֵיכִי – ובאיזה מקרה שייך דין זה שמַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין וּמַתְנֶה, כְּגוֹן דְּאִיתְרַמֵי לְהוּ – שחלו שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת בחַמְשָׁא בְּשַׁבָּא וּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא – ביום חמישי ובערב שבת, דְּמִיבָּעֵי לֵיהּ לְאַנּוֹחֵי עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִמַּעֲלֵי יוֹמָא טָבָא – שצריך האדם להניח עירוב תבשילין בערב יום טוב ראשון, דְּהוּא אַרְבָּעָה בְּשַׁבָּא – שהוא יום רביעי בשבת, וְאִי אִישְׁתְּלֵי וְלָא אַנַּח בְּמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא – ואם שכח ולא הניח עירוב תבשילין בערב יום טוב, מַנַּח לֵיהּ לְעֵירוּבָא בְּיוֹמָא טָבָא קַמָּא – מניח את העירוב ביום טוב ראשון, דְּהוּא חַמְשָׁא בְּשַׁבָּא – שהוא חמישי בשבת, וְנֵימָא הָכֵי – ויאמר תנאי זה, אִי הָאִידְּנָא יוֹמָא טָבָא – אם היום הוא יום טוב, הרי לְמָחָר חוֹלָא הוּא – מחר הוא חול, וְלָא צְרִיכְנָא וְלָא מִידִי – ואיני צריך כלום. וְאִי לְמָחָר יוֹמָא טָבָא – ואם מחר הוא יום טוב, הָאִידְּנָא חוֹלָא הוּא – הרי היום הוא חול ומותר להניח עירוב, וּבְהַאי עֵירוּבָא דְּקָא מַנַּחְנָא – ובעירוב זה שאני מניח, לִישְׁתְּרֵי לָן לְמֵיפָא וּלְבַשׁוּלֵי – יוּתַּר לנו לאפות ולבשל מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבַּתָּא – מיום טוב לצורך שבת.

מוסיף הרי"ף: וּתנאי זה מועיל דַוְקָא בִּשְׁנֵי יָמִים טובים שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טובים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא, כִּדְאַמְרִינָן בְּפִירְקָא קַמָּא – כפי שהתבאר לעיל בפרק ראשון, במעשה שהיה, רַבִינָא הֲוָה יָתֵיב קַמָּא דְּרַב אַשִׁי בְּרֵישׁ שַׁתָּא – רבינא היה יושב לפני רב אשי בראש השנה, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב – וראה רב אשי שרבינא עצוב, אָמַר לֵיהּ אַמַּאי עֲצִיבַת וְכוּ', והתבאר שהיה עצוב מחמת שלא הניח עירוב תבשילין, וכשהציע לו רב אשי להניח בו ביום ולהתנות, אמר לו רבינא שלא התירו לעשות כן אלא בשני ימים טובים של גלויות, אך לא בשני ימים טובים של ראש השנה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְצורך שַׁבָּת, וקַל וָחוֹמֶר שאין אופים מִיּוֹם טוֹב לְצורך חוֹל. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ – הלכה פסוקה היא, שמְמַלְּאָה אִשָּׁה ביום טוב קְדֵרָה מלאה בָּשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת, כיון שאין בכך טירחא יתירה, אלא בפעם אחת ממלאת את כל הקדירה, וכן מְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד, כיון שאין בכך טירחא יתירה, אֲבָל לֶאֱפוֹת, לֹא יֹאפֶה אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ, ולא ירבה יותר מכדי צורכו, כיון שכל פת ופת צריכה עריכה ורידוד בפני עצמה, ונמצא שטורח טירחא יתירה ביום טוב לצורך חול. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף לגבי אפיה הדבר מותר, ומְמַלְּאָה אִשָּׁה אֶת הַתַּנּוּר פַּת אף שאינה צריכה אלא ככר אחת, מִפְּנֵי שיש תועלת בכך שהיא ממלאת את כל התנור בפת, שֶׁהַפַּת נֶאֱפָה יָפֶה בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּנּוּר מָלֵא, לפי שתנוריהם היו קטנים, וככל שהתנור מתמלא בלחמים, מתמעט חללו, והחום נשאר במקום מצומצם, ונאפית הפת יפה. ונמצא שכל הטירחא שהיא טורחת היא לצורך אותה פת הנאכלת ביום טוב עצמו.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שגם לגבי אפיה מותר להרבות, משום שהדבר משביח את הפת.