מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 27

הגמרא ממשיכה לדון בענין הכנת אוכל נפש ביום טוב: בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵּי מֵרַבָּה – שאל אביי את רבה שאלה זו, מַהוּ לְגַבֵּן – האם מותר לעשות גבינה ביום טוב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, אָסוּר. המשיך אביי ושאלו, וּמַאי שְׁנָא מִלִּישָׁה – במה שונה מלאכת גיבון, האסורה ביום טוב, ממלאכת לישה המותרת, אף שבשניהם יש משום מלאכה האסורה. השיב לו רבה, הָתָם – שם, לגבי לישה, לָא אֶפְשָׁר – אין אפשרות לאפות מערב שבת, כיון שפת האפויה בו ביום מעולה יותר, הָכָא – אבל כאן, בהכנת גבינה, אֶפְשָׁר לעשות כן מערב יום טוב, ולא הותר לעשות זאת ביום טוב עצמו. הקשה לו אביי, וְהָא אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – והרי כך אמרו בני נהרדעא, גְּבִינְתָא בַּת יוֹמָא מְעַלְּיָא – גבינה העשויה בו ביום מעולה היא, ואם כן דומה הגבינה לפת, שיש עדיפות בעשייתה בו ביום, ומדוע לא התירו זאת. השיב לו רבה, הֲכִי קָאֲמַר – כך כוונת בני נהרדעא, אֲפִילּוּ גבינה בַּת יוֹמָא מְעַלְּיָא, וכל שכן גבינה העשויה מאתמול, שהיא מעולה יותר.

דין נוסף לענין מלאכה ביום טוב: וְקִטּוּרֵי בֵּי יָדֵיהּ, מַעֲשֶׂה אֻמָּן הוּא, וְאָסוּר ביום טוב, ושָׁמַעְנוּ בְּפֵרוּשׁוֹ של 'קטורי בי ידיה' בְּלָשׁוֹן עַרְבִי, תפרי"ך אלאכמ"ס, והיינו עשיית קמטים לנוי בשרוולי בגדיהן של נשים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהוּא עִשּׁוּן בֵּית הַיָּדַיִם לריח טוב.

משנה

משנתנו מביאה מחלוקות תנאים נוספות בענין עשיית מלאכה בשבת וביום טוב: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים היה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר לעשות ביום טוב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, א. פָּרָתוֹ היתה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, כיון שהוא סבר שרצועה זו נוי היא לפרה, ואין בהוצאתה מרשות לרשות משום מלאכה, ואילו חכמים החולקים עליו סוברים שאין זה תכשיט לה אלא משא, והרי הוא עובר משום שביתת בהמתו. ב. וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה במגרדת של ברזל בְּיוֹם טוֹב, ובגמרא יבואר מה טעמי האיסור וההיתר בזה. ג. וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵיחַיִם שֶׁלָּהֶם ביום טוב, וחכמים אוסרים משום 'עובדין דחול', כלומר, שנראה הדבר כהנהגה של יום חול. מביאה המשנה את דעת התנאים האחרים בענין גירוד הבהמה ביום טוב: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב במגרדת של ברזל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה בגוף הבהמה, אֲבָל מְקַרְצְפִין במגרדת של עץ, שאינה עושה חבורה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין ואַף לֹא מְקַרְצְפִין, ובגמרא יבוארו הטעמים בזה.

גמרא

התבאר במשנה שנחלקו התנאים האם מותר לגרד את הבהמה במגרדת של ברזל, או במגרדת של עץ, או ששניהם אסורים. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵי זוֹ – מהו המכונה 'קֵרוּד', וְאֵי זֶהוּ 'קִרְצוּף', ומבארת הברייתא, 'קֵרוּד' היינו במגרדת ששיניה קְטַנִּים, וְעוֹשִׂין חַבּוּרָה, כיון שהם של ברזל. 'קִרְצוּף' היינו במגרדת ששיניה גְּדוֹלִים, וְאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה, כיון שהם של עץ. וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בְּדָבָר – שלש דעות יש במחלוקת זו, תַּנָּא קַמָּא, והיינו רבי אלעזר בן עזריה, סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין – מעשה הנעשה בשבת ואין האדם מתכוין למלאכה הנוצרת מחמתו, מֻתָּר, וְלכן קֵרוּד, אַף עַל גַּב דְּקָא עָבֵיד חַבּוּרָה – אף שנעשית חבורה בגוף הבהמה מחמת הגירוד במגרדת של ברזל, שָׁרֵי – מותר הדבר, כיון שאינו מתכוין לכך, וְכָל שֶׁכֵּן קִרְצוּף בשל עץ שהוא מותר, כיון דְּלֹא עָבֵיד חַבּוּרָה – שאין מגרדת של עץ עושה חבורה כלל. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר, וְקֵרוּד על ידי מגרדת של ברזל, דְּקָא עָבֵיד חַבּוּרָה – שדבר זה עושה חבורה, אָסוּר. וְקִרְצוּף במגרדת של עץ, דְּלָא עָבֵיד חַבּוּרָה – שאין זה עושה חבורה, שָׁרֵי – מותר להשתמש בו בשבת. וְרַבָּנָן שבמשנתנו, האוסרים את שניהם, סָבְרֵי לָהּ – סוברים הם כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר, ואף שמעיקר הדין אין איסור בקרצוף במגרדת של עץ, כיון שאינה עושה חבורה, וְגָזְרֵי קִרְצוּף אַטּוּ קֵרוּד – גזרו הם איסור בקרצוף בשל עץ, מחשש שיבוא האדם להשתמש בשל ברזל, העושה חבורה.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שמותר להשתמש אפילו במגרדת של ברזל, והטעם לכך, שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה לוֹ, וכמו שהתבאר במשנתנו שרבי אלעזר בן עזריה התיר להשתמש במגרדת של ברזל. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, אם אתה פוסק הלכה כרבי שמעון מחמת שרבי אלעזר בן עזריה מודה לו, וְלֵימָא מַר – שמא יאמר אדוני בהיפך, שהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שהדבר אסור, שֶׁהֲרֵי חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, אין כוונתי שיש לפסוק הלכה כרבי שמעון מחמת שרבי אלעזר בן עזריה סובר כדבריו, אלא אֲנָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי – אני סובר כרבי שמעון מצד עצמו, וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה לוֹ. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִילְכְתָא – וכן ההלכה, כדברי רבי שמעון, המתיר דבר שאינו מתכוין, וממילא מותר להשתמש לצורך הבהמה בין במגרדת של ברזל ובין בשל עץ.