מסכת ברכות, פרק ב, משנה ו
משנה ו: רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אָנִי:
משנה ו: אגב המעשה שהובא במשנה הקודמת ברבן גמליאל, מביאה המשנה מעשה נוסף שאירע עמו: רָחַץ רבן גמליאל בלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן לאחר שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ, בעודו אבל. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו בתמיהה, האם לֹא לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס – מפונק אֲנִי, ויש לי צער אם איני רוחץ כל יום, ולא אסרו חכמים על האבל אלא רחיצה של תענוג, ולא אסרו עליו רחיצה של מניעת צער.
