מסכת ברכות, פרק ד, שיעור 53

הגמרא דנה עתה בענין מעשים אלו, כיצד היו נוהגים האמוראים בקידוש ובהבדלה קודם שקיעת החמה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, כאשר רַב צַלֵּי [-היה מתפלל] ערבית שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, האם היה אוֹמֵר קודם שקיעת החמה קְדוּשָּׁה – קידוש עַל הַכּוֹס, אוֹ שאֵינוֹ אוֹמֵר קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס קודם שקיעת החמה, ורק ערבית התפלל. והסברא לחלק בין תפילת ערבית לבין קידוש, לפי שקידוש בליל שבת הוא מן התורה, ושמא החמירו בו שלא לאומרו עד שיהא לילה (תוספות הרא"ש).

פושטת הגמרא את הספק מדברי שמואל: תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט ספק זה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מִתְפַּלֵּל אָדָם תפילת ערבית שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאף אוֹמֵר קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס, ואף רשאי לאכול את סעודת השבת קודם שקיעת החמה (רבינו ירוחם ובית יוסף).

ממשיכה הגמרא ומסתפקת: וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, כאשר צַלֵּי [-היה מתפלל] ערבית שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת, האם היה אוֹמֵר גם הַבְדָּלָה עַל הַכּוֹס קודם שקיעת החמה, אוֹ שאֵינוֹ אוֹמֵר הַבְדָּלָה עַל הַכּוֹס.

פושטת הגמרא גם ספק זה מדברי שמואל: תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט ספק זה, דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, מִתְפַּלֵּל אָדָם ערבית שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת, קודם שקיעת החמה, וְאף אוֹמֵר הַבְדָּלָה עַל הַכּוֹס [אך לא יברך על נר, ואפילו הוא כבר דלוק (שו"ע)]. ואמנם אינו רשאי לעשות מלאכה קודם שתצא השבת, ומועילה ההבדלה לענין זה שכאשר תצא השבת, יוכל מיד לעסוק במלאכה, ולא יצטרך להתעכב בהבדלה.

שנינו במשנה, 'תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע'. מבארת הגמרא, מַאי – מה הכוונה אֵין לָהּ קֶבַע, היינו שאֵינָהּ קֶבַע – אינה חובה על האדם, וזהו כְּמַאן דְּאָמַר – כדעת הסובר שתְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת היא. [אף שכוונת המשנה היא ללמד שאין לתפילת ערבית זמן קבוע, וזמנה כל הלילה, מכל מקום מכך שנקטה לשון 'אין לה קבע' יש ללמוד גם שאינה תפילת חובה, אלא רשות (רבינו יונה ורע"ב)].

עתה מביאה הגמרא את המחלוקת בענין זה, של תפילת ערבית: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, תְּפִלַּת עַרְבִית, נחלקו בה תנאים, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חוֹבָה היא על האדם, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רְשׁוּת – אם רצה יתפלל, ואם לא רצה, לא יתפלל.

ואף האמוראים נחלקו בפסק ההלכה בענין זה: אַבַּיֵּי אוֹמֵר, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר תפילת ערבית חוֹבָה. וְרָבָא אָמַר, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר תפילת ערבית רְשׁוּת. ופוסק הרי"ף את ההלכה: וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו דַּהֲלָכָה כְּרָבָא במקום שהוא חולק על אביי, ולכן אף כאן אנו פוסקים שתפילת ערבית רשות.

מוסיף הרי"ף ומבאר שיש אופן שתפילה זו חובה אף לדברי רבא: מִיהוּ – אבל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכִי דְּלָא צַלִּי לֵיהּ כְּלָל – דין זה נאמר רק באופן שלא התפלל ערבית כלל, אֲבָל הֵיכָא דְּצַלִּי לֵיהּ – אבל באופן שכבר התפלל לִתְפִלַּת עַרְבִית, כְּבָר שַׁוְּיַיהּ עֲלֵיהּ חוֹבָה – הרי קיבלה על עצמו כחובה, וְאִי טָעִי – ואם טעה בדבר שצריכים לחזור מחמתו בשחרית ובמנחה, אף בתפילת ערבית הָדַר לְרֵישָׁא – חוזר לראש התפילה. ומוכיח זאת הרי"ף מדברי רבא עצמו: כִּדְאָמְרִינַן – כמבואר בגמרא, אָמַר רָבָא, טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ בְּעַרְבִית, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ – אינו צריך לחזור לראש התפילה, לפי שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם, וְשָׁמְעִינַן מִינַּהּ – ויש ללמוד מדין זה, שֶׁאִם טָעָה בְּעַרְבִית בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיָמִים טוֹבִים, והתפלל בהם תפילה של חול, שלא שייך בהם הטעם האמור לגבי ראש חדש, שֶׁמַּחְזִירִין אוֹתוֹ, ואין אומרים שכיון שתפילה זו רשות היא, אינו צריך לחזור. וְאַמְרִינָן נַמִי – ועוד אמרו, טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, וְהָא – והלכה זו, לדִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, דְּהָא לֵיכָּא מַאן דְּפָלִיג עֲלֵיהּ – שהרי אין מי שחולק עליה. והיינו כמו שהתבאר, שכיון שהורגל להתפלל ערבית, נעשית עליו תפילה זו כתפילת חובה.

מוסיף הרי"ף: וַאֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר – ואף לדעת הסובר שתפילת ערבית רְשׁוּת, שאנו פוסקים כמותו, אין הכוונה שזו כתפילת נדבה שאין מצוה להתפלל אותה, אלא חוֹבָה הוּא דְּלֵיתָא – רק אין זו תפילת חובה, אֲבָל מִצְוָה אִיתָא – אך יש מצוה להתפלל תפילה זו.

מוסיף הרי"ף את ההלכה הנוהגת היום: וְהָאִידְנָא – ובזמנינו, נָהוּג עַלְמָא לְשַׁוּיֵיהּ כְּחוֹבָה – נוהגים כל ישראל להתפלל תפילה זו כתפילת חובה, ודינה שוה לשאר התפילות, וכפי שהתבאר שכשמקבלים תפילה זו כחובה, הרי היא חובה כשאר התפילות.