מסכת ברכות, פרק ד, שיעור 55

משנה

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה, הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ תלמידיו, 'מַה מָקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ', כלומר, מה עניינה של תפילה זו, ומה אתה אומר בה. אָמַר לָהֶם רבי נחוניא, בִּכְּנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶּאֱרַע תַּקָּלָה עַל יָדִי, וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל חֶלְקִי.

גמרא

התבאר במשנה שרבי נחוניא היה מתפלל תפילה מיוחדת בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, הגמרא מביאה את נוסח התפילות הללו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בִּכְנִיסָתוֹ של האדם לבית המדרש, מַהוּ אוֹמֵר, 'יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה וְיִּשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי [-שלא ישמחו בכשלוני, ואז נמצא שנגרמו שתי רעות, גם שנכשלתי בהלכה, וגם שגרמתי לחברי שייענשו], שֶׁלֹּא אוֹמַר עַל טָהוֹר טָמֵא וְעַל טָמֵא טָהוֹר, וְלֹא עַל מֻתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר, וְלֹא יִכָשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם'. וּבִיצִיאָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, 'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת [-עמי הארץ, העוסקים בדברי שיחה], שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִין, אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִין לִדְבָרִים בְּטֵלִים, אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים, אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָּׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָּׂכָר, אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים, אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַּׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד) וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַּׁחַת וגו' אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ'.

משנה

משנתנו מבררת את דין תפילת העמידה שבכל יום: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה ברכות. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בכל יום מתפלל האדם רק מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, ובגמרא יבואר מהו מעין שמונה עשרה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו, ויכול להתפלל באריכות ולכוין, מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְאִם לַאו, מתפלל רק מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, כי מוטב שיתפלל תפילה קצרה בכוונה, משיתפלל תפילה ארוכה ללא כוונה (מאירי).

גמרא

שנינו במשנה, בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. תמהה הגמרא, הַנֵי תַּמְנִי סָרֵי – וכי רק שמונה עשרה ברכות יש בתפילה זו, תִּשְׁסְרֵי הַוְיָין – הרי תשע עשרה ברכות יש. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מתחילה תיקנו אנשי כנסת הגדולה רק שמונה עשרה ברכות, ואילו בִּרְכַּת הַמִּינִין, שהיא הברכה הנוספת, כשהיו הסנהדרין בְּיַבְנֶה, תִּקְּנוּהָ, וכמו שיבואר.

מביאה הגמרא ברייתא, כיצד היה סדר תקנת ברכת המינים: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה, שבתחילה תיקנו אנשי כנסת הגדולה את תפילת שמונה עשרה לפי הסדר, אך לאחר זמן נשתכח סדר זה, וכל אדם היה מתפלל את הברכה המתאימה לצרכו, ושמעון הפקולי חזר וסידרם כפי שסידרום אנשי כנסת הגדולה (גמרא, מגילה יח.). אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים, כְּלוּם יֵשׁ אָדָם בְּכָאן שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בְּרָכָה לַמִּינִין. יָרַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְנָה – תיקן את נוסח ברכת המינים. ממשיכה הברייתא ומספרת, לְשָּׁנָה אַחֶרֶת, ירד שמואל הקטן לפני התיבה, ושָׁכְחָה – שכח את נוסח ברכת המינים שתיקן [לפי שהיה טרוד בתלמודו ולא היה מתפלל בכל יום אלא לזמנים רחוקים], וְהִשְׁקִיף בָּהּ – ניסה להזכר בה שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וְלֹא הֶעֱלוּהוּ – לא סילקוהו מלהיות שליח ציבור באותה תפילה, אלא המתינו לו כל אותו הזמן שיזכר בנוסח הברכה.

תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע לֹא הֶעֱלוּהוּ מלהיות שליח ציבור, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, שליח ציבור שטָעָה בְּכָל אחת מהַבְּרָכוֹת כֻּלָּן, אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ, אלא מניחים לו לתקן את טעותו, אבל אם טָעָה בְּבִרְכַּת הַמִּינִין, מַעֲלִין אוֹתוֹ, כיון דחַיְישִׁינָן שֵׁמָּא מִין הוּא, ואינו רוצה לקלל את עצמו.

מתרצת הגמרא, שָׁאנִי – שונה הוא המקרה שאירע לשְׁמוּאֵל הַקָּטָן, דְּהוּא עצמו תִּקְּנָה לברכה זו, ואין לחשוש שהוא עצמו מין.

דוחה הגמרא תירוץ זה, וְדִלְמָא הָדַר בֵּיהּ – שמא חזר בו שמואל הקטן לאחר שתיקן את הברכה, ונעשה מין בעצמו, ומדוע לא סילקוהו. מתרצת הגמרא, אֶלָּא שָׁאנִי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן, דְּאַתְחִיל בָּהּ – שכבר התחיל את ברכת המינים, וטעה באמצעיתה, ובאופן כזה אין מסלקים, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לֹא שָׁנוּ – לא אמרו דין זה, שהטועה בברכת המינים מסלקים אותו, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בָּהּ כלל, ולכן אנו חוששים שהוא עצמו מין, אֲבָל אם הִתְחִיל בָּהּ, וטעה באמצעיתה, גּוֹמְרָהּ – מניחים לו לסיימה, שאילו היה מין לא היה מתחיל בה כלל.