מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 83

הגמרא דנה עתה באדם שיש לו מיני לחמים שונים, על איזה מהם יברך ברכת 'המוציא': אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם – לפני בני אדם היושבים לסעודה, פְּתִיתִין – לחם החתוך לחתיכות, וּשְׁלֵמִין – ולחמים שלמים, והיו החתיכות גדולות יותר מהלחמים השלמים (רבינו יונה), על מה יברך תחילה. אָמַר רַב הוּנָא, כיון שלכל אחד מהם יש מעלה על חבירו, זה גדול וזה שלם, לכן מְבָרֵךְ – רשאי לברך עַל הַפְּתִיתִין, וּפוֹטֵר בכך אֶת הַשְׁלֵמִין, והוא הדין להיפך, שיכול לברך על השלמים ולפטור את הפתיתים.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, פת שְׁלֵימָה, מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר לברך עליה, כיון שהיא חשובה יותר, ואף שהיא קטנה מהפת הפרוסה.

ממשיכה הגמרא ואומרת: אֲבָל אם יש לפני האדם פת פְּרוּסָה שֶׁל חִיטִים, וּפת שְׁלֵימָה מִן הַשְּׂעוֹרִים, דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּים, וּפוֹטֵר אֶת הַשְׁלֵמִין שֶׁל הַשְּׂעוֹרִים, לפי שפת חיטים חשובה יותר מפת של שעורים, אפילו שזו שלימה וזו פרוסה.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וִירֵא שָׁמַיִם, הרוצה לצאת ידי חובת הכל, מְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּיהֶן, ומבארת הגמרא, כִּי הָא – וכמו מנהגו דְּמַר בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַבִינָא, שהיה מֵנִיחַ פְּרוּסָה של חיטים בְּתוֹךְ שְׁלֵימָה של שעורים, וּבוֹצֵעַ את הפרוסה של החיטים, ומקיים את ההידור בכך שמברך גם על השלמה של השעורים (רבינו יונה).

מסייעת לכך הגמרא מברייתא: תָּנִי תָּנָא קַמֵּיהּ – שנה 'תנא', השונה משניות וברייתות, לפניו דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, היו לפניו פְּרוּסָה של חיטים וּשְׁלֵימָה של שעורים, מֵנִיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ שְׁלֵימָה, וּבוֹצֵעַ את הפרוסה, שהיא של חיטין.

אָמַר לֵיהּ – שאל רב נחמן בר יצחק את אותו 'תנא' ששנה ברייתא זו, מַה שְׁמֶךָ. אָמַר לֵיהּ אותו תנא, שַׁלְמַן שמי. אָמַר לֵיהּ רב נחמן בר יצחק, שָׁלוֹם אַתָּה וְשָׁלוֹם לְמִשְׁנָתְךָ, שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים, שמברך גם על השלימה וגם על הפרוסה.

אָמַר רַב פָּפָּא, הַכֹּל מוֹדִים בְּלילה ראשון של פֶסַח, שֶׁמברך על שתי מצות, אחת שלימה ואחת פרוסה [והיא אותה פרוסה שעשו בה 'יחץ'], ומַּנִּיחַ את הפְּרוּסָה בְּתוֹךְ השְׁלֵימָה, וּבוֹצֵעַ. מבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מדוע עושה כן בליל פסח, כיון שלשון 'לֶחֶם עוֹנִי' אָמַר רַחֲמָנָא – כתבה התורה על המצה הנאכלת בפסח, ודרך עני לאכול מצה פרוסה, ולא שלימה, ומכל מקום מפני כבוד המועד מניח עמה גם מצה שלימה.

דין נוסף בבציעת הפת: אָמַר רַבִּי אַבָּא, וּבְשַׁבָּת, חַיָּב האדם לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, לפי ש'לֶחֶם מִשְׁנֶה' כְּתִיב – נאמר בתורה לגבי המן שירד ביום שישי עבור יום השבת 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה', וזכר לאותו הנס יש לברך ולבצוע משתי הככרות. אָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי הֲוִינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כאשר היינו אצל רב כהנא, הֲוָה שָׁקִיל תַּרְתֵּי וּבָצַע חֲדָא – היה רב כהנא נוטל שתי ככרות ומברך עליהם, אך היה בוצע רק מככר אחת.

דין נוסף בענין בציעת הפת בשבת: רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי, כִּי הֲוָה מִיקְלַע לְהוּ רִיפְתָא דְעֵירוּבָא בְּשַׁבָּת – כאשר היה מזדמן לידם בשבת לחם שהשתמשו בו לצורך עירוב חצירות, היו מְבָרְכִין עָלֵיהּ גם ברכת הַמּוֹצִיא, אַמְרֵי – כיון שאמרו, הוֹאִיל וְאִתְעָבִיד בֵּיהּ מִצְוָה חֲדָא, נַעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה אַחֲרִיתִי – כיון שנעשתה בלחם זה מצוה אחת, שהיא מצוות עירוב, ראוי לקיים בו מצוה נוספת, לברך עליו ברכת המוציא.