מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 84

אסור לדבר בין ברכת המוציא לבין האכילה, כיון שזהו 'הפסק', והעושה כן צריך לחזור ולברך. הגמרא מבארת עתה שיש דיבורים מסוימים הנחשבים מעניינה של הברכה והאכילה, ומחמת כן אינם נחשבים כהפסק: אָמַר רַב, המברך ברכת המוציא, וקודם שאכל אמר לחבירו 'טוֹל בְּרוֹךְ טוֹל בְּרוֹךְ', כלומר, טול מפרוסת הברכה, אֵינוֹ צָרִיךְ לחזור ולְבָרֵךְ, כיון שדיבור זה הוא מענין ברכת המוציא, ואינו נחשב הפסק. אבל אם אמר 'הָבִיאוּ מֶלַח', או 'הָבִיאוּ לִפְתָּן', הרי זה הפסק, וצָרִיךְ לחזור ולְבָרֵךְ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִילוּ אמר אחרי ברכת המוציא 'הָבִיאוּ לִפְתַּן' או 'הָבִיאוּ מֶלַח', גם כן אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כיון שאף דיבור זה הוא מעניינה של הברכה, שתהא פרוסת המוציא נאכלת בטעם. אבל אם אמר 'גַבֵּיל לְתוֹרֵי, גַבֵּיל לְתוֹרֵי' – ערב את המאכל במים לצורך השוורים, הרי זה הפסק, וצָרִיךְ לחזור ולְבָרֵךְ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֲפִילוּ אם אמר 'גַבֵּיל לְתוֹרֵי גַבֵּיל לְתוֹרֵי' אין זה הפסק ואֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, והטעם לכך, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא,טו) 'וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ', וְהָדַר – ואחר כך נאמר 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ', הרי שהקדימה התורה את אכילת הבהמה לאכילת האדם.

אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם [-בשמו של] רַבִּי חִיָיא, אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ על הפת, עַד שֶׁיָּבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהמסובים, כדי שיאכלו את פרוסת המוציא בטעם.

מספרת הגמרא, רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אִיקְּלַע לְבֵי – הזדמן לביתו של רֵישׁ גָּלוּתָא, אֲפִיקוּ לֵיהּ רִיפְתָא – הוציאו לפניו ככר לחם לאכול, בָּצְעָה לְאַלְתָּר – בצעה מיד, ולא המתין שיביאו לפניו מלח או ליפתן. אָמְרוּ לֵיהּ – שאלוהו בני הבית, הָדַר בֵּיהּ מַר מִשְׁמַעְתֵּיהּ – האם חזר בו מההלכה שאמר בשם רבי חייא, כפי שהובאה לעיל, שאין לבוצע לברך עד שיביאו מלח או ליפתן להטעמת פרוסת המוציא. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבה בר שמואל, לא חזרתי בי, לֵית דֵּין צְרִיךְ בְּשַׁשׁ – אין פת זו צריכה המתנה למלח או ליפתן, כיון שהיא פת נקיה האפויה מקמח מנופה, והיא מוטעמת אף ללא הוספת מלח או ליפתן [ו'בשש' הוא מלשון המתנה, כמו 'מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ' (שופטים ה כח)].

משנה

כפי שהתבאר במשנה הקודמת, על פירות האילן מברך האדם בורא פרי העץ, ועל פירות הארץ מברך בורא פרי האדמה. משנתנו עוסקת בדין אדם שטעה בברכתו: אם בֵּירַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', יָצָא ידי חובה, לפי שאף האילן צומח מן האדמה. וְאם בירך עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ', לֹא יָּצָא, לפי שאין שייכות בין העץ לפירות הארץ. וְעַל כּוּלָּם – על כל המאכלים, אִם אָמַר ברכת 'שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ', יָּצָא ידי חובה, לפי שזו ברכה הכוללת הכל [ואף שלכתחילה תקנו חכמים ברכה מיוחדת לכל מין ומין, בדיעבד, אם בירך ברכה זו, יצא].

וְעַל דָּבָר שֶּׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, כדון בשר וביצים, אוֹמֵר – ברכתו הראויה היא 'שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ'.

עַל הַחֹמֶץ – יין שהחמיץ, וְעַל הַנוֹבְלוֹת – פירות שנשרו מהעץ קודם בישולן, וְעַל הַגּוּבָאִי – מין חגב טהור, אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה, כגון דברים אלו, יין שהחמיץ, פירות שנשרו קודם זמנן, וחגב המזיק את התבואה, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו כלל.