מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 85

גמרא

שנינו במשנה, 'וְעַל כּוּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל, יָּצָא'. אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב הוּנָא אָמַר, כלל זה ששנינו במשנה, נאמר על כל מיני המאכלים, שברכת 'שהכל' פוטרתן, חוּץ מִן הַפַּת וְיַיִן, שתיקנו להם חכמים ברכות מיוחדות, ואינם נפטרים בברכת שהכל. וְרַבִּי יוֹחָנָן נחלק ואָמַר, אֲפִילוּ אם בירך על פַּת וְיַיִן ברכת 'שהכל', יצא ידי חובה. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שאפילו אם בירך שהכל על יין ולחם, יצא.

הגמרא מבארת עתה אילו חלקים בלשון הברכה מעכבים בה: אָמַר רַב, כָּל בְּרָכָה שֶּׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם, אֵינָהּ בְּרָכָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כָּל בְּרָכָה שֶּׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת וְהַזְכָּרַת הַשֵּׁם, כלומר אמירת 'ה' אלוקינו מלך העולם', אֵינָהּ בְּרָכָה. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר בָּעִינָן [-אנו מצריכים] הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּתוֹ בכל ברכה.

שנינו במשנה, וְעַל דָּבָר שֶּׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. הגמרא מביאה ברייתא המפרטת דין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, וְעַל דָּבָר שֶּׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, כְּגוֹן בְּשַׂר בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ. ממשיכה הברייתא, עַל הַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה, וְעַל הַיַּיִן שֶׁהִקְרִים – שהתחיל לקרוש, וְעַל תַּבְשִׁיל שֶׁעִבְּרָה צוּרָתוֹ – שהתקלקל קצת [אך אם התקלקל לגמרי אין מברכים עליו כלל (בית יוסף)], כיון שאינם עומדים בטעמם הטוב, אוֹמֵר 'שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ'. עַל החָלָב, וְעַל הַגְּבִינָה, וְעַל הַבֵּיצִים, וְעַל הַדָּגִים, וְעַל הַחֹמֶץ, וְעַל הַנוֹבְלוֹת, וְעַל הַגּוּבָאִי, אוֹמֵר 'שֶׁהַכֹּל נהיה בדברו', וְרַבִּי יְהוּדָה חולק על הדינים האחרונים ואוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה, כגון החומץ והנובלות והגובאי, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְעַל הַמֶּלַח, וְעַל הַזוּמִית – מרק, וְעַל כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת, היונקים מהאויר, הוּא אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ.

משנה

משנתנו מבארת את סדר הקדימה בברכות, כשיש לפניו כמה מינים: הָיוּ לְפָנָיו מִינִין הַרְבֵּה של פירות שונים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה – פרי משבעת המינים, עָלָיו הוּא מְבָרֵךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה – על המין החביב עליו, ובגמרא יבוארו פרטי מחלוקתם.

גמרא

אָמַר עוּלָא, מַחְלוקֶת רבי יהודה וחכמים במשנתנו, היא רק כְּשֶׁבִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, כְּגוֹן אֶתְרוֹג וְזַיִת, שברכותיהן 'בורא פרי העץ', ונמצא שיכול לברך רק על אחד מהם, שהרי השני יפטר ממילא, דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר שהברכה על מִין שִׁבְעָה עָדִיף, ויברך על הזית ויפטור את האתרוג, וְאילו רַבָּנָן סַבְרֵי [-סוברים] שחָבִיב עָדִיף, ויש לו לברך על האתרוג החביב עליו יותר, ויפטור את הזית. אֲבָל כְּשֶׁאֵין בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, כגון זית וצנון, שבין כך עליו לברך על שניהם, דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל זֶה, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל זֶה, ואינם פוטרים זה את זה, וְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה יַקְדִּים – ויקדים את הפרי החביב עליו, ולא את הפרי שהוא ממין שבעה, כיון שבין כך מברך על שניהם.