מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 88

משנה

משנתנו ממשיכה לדון במאכלים ומשקאות הבאים אגב הסעודה. ומנהגם היה באותו זמן כשעושים סעודות גדולות, להביא קודם הסעודה יין לשתות, ודברים הממשיכים את הלב לסעודה, כגון מיני מזונות שונים (תוספות), ואחר כך מברכים המוציא ואוכלים את הסעודה, ולאחר הסעודה חוזרים ומביאים יין ופרפראות, כגון לחמניות קטנות וכדומה:

אדם שבֵּירַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁהביאו לפניהם לִּפְנֵי הַמָּזוֹן – קודם ברכת המוציא ואכילת הפת, פָּטַר אף אֶת הַיַּיִן שֶׁיביאו לפניהם לְּאַחַר אכילת הַמָּזוֹן וברכת המוציא, כיון שזו דרך הסעודה, לשתות יין לפני ואחרי המזון.

וכן אם בֵּירַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת [-מיני מזונות הבאים להמשיך את הלב לסעודה] שֶׁהביאו לפניו לִּפְנֵי אכילת הַמָּזוֹן, פָּטַר בברכה זו אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁמביאים לפניו לְּאַחַר הַמָּזוֹן, לקינוח סעודה.

אם לא הביאו לפניו פרפרת לפני המזון, ובֵּירַךְ עַל הַפַּת ברכת המוציא, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת הבאה לאחר המזון, כיון שאף היא באה מחמת הסעודה, וברכת המוציא פוטרתה. אבל אם בירך עַל הַפַּרְפֶּרֶת שלפני המזון, לֹא פָּטַר בברכה זו אֶת הַפַּת, וצריך לברך עליה ברכת המוציא. בֵּית שַׁמַּאי מוסיפים ואוֹמְרִים, אַף לֹא פטר בברכתו מַעֲשֵׂה קְדֵרָה, כגון דייסא ותבשילים שונים של קמח הנעשים בקדירה וטעמם מתוק. והגמרא הסתפקה האם בית שמאי אמרו את דבריהם על ברכת הפת, שאינה פוטרת את מעשה הקדירה, וכל שכן שאינה פוטרת את הפרפרת. או שאמרו כן על הפרפרת, שכשם שאינה פוטרת את הפת כך אינה פוטרת מעשה קדירה.

גמרא

שנינו במשנה, בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון. הגמרא מבארת שדין זה אינו אמור בכל סעודה: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שברכת היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון, אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ את סְעוּדָתוֹ עַל הַיַּיִן, וכיון שבעת הברכה על היין שלפני המזון ידע שישתה גם יין לאחר המזון, התכוין לפוטרו בברכה זו. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ סְעוּדָתוֹ עַל שתיית הַמַּיִם, אף אם בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, לֹא פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן, כיון שלא היתה דעתו על שתיה זו מתחילה.