מסכת ברכות, פרק ט, שיעור 124

פרק זה עוסק בענין ברכות הניסים, ברכות הראיה, וברכות שנאמרות בזמנים מסוימים, כגון זמני אבל או שמחה:

אדם הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, כגון מקום שעברו בו בני ישראל את ים סוף ואת הירדן, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה'. הרואה מָקוֹם בארץ ישראל שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֵאַרְצֵנוּ'. [ואם רואה מקום כזה בחוץ לארץ, מברך 'ברוך שעקר עבודה זרה מן המקום הזה' (ירושלמי)].

עַל הַזִּיקִים – כוכב שיש לו זנב [כוכבי שביט], וְעַל הַזְּוָעוֹת – רעידות האדמה, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת הסוערות באופן יוצא מדרך הרגיל, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם'. [ויש מפרשים ש'זועות' הם רוחות סערה שבאות עם גשמים, ו'רוחות' הם רוחות סערה שבאים ללא גשמים (רבינו יונה)].

עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית'.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, [יש אומרים שהכוונה לים אוקיינוס ויש אומרים שזהו הים התיכון], אוֹמֵר 'בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל', ואֵימָתַי מברך ברכה זו, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֵהוּ לִפְרָקִים – פעם בשלשים יום, אבל אם ראהו לאחר זמן קצר יותר, אינו מברך. [וכן שאר ברכות הראיה אין מברכים אותם אלא משלשים יום לשלשים יום].

עַל הַגְּשָׁמִים היורדים בזמנן, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, אוֹמֵרִים  'בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'. וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר 'בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת'.

גמרא

שנינו במשנה שיש ברכה מיוחדת לרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל. תמהה הגמרא, עַל נִיסָּא דְּרַבִּים – האם רק על נס שאירע לרבים מישראל מְבָרְכִין, וְעַל נִיסָּא דְיָחִיד לֹא מְבָרְכִין – ואילו על נס של יחיד אין מברכים, וְהָא הַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה קָא אַזִּיל – והרי היה מעשה באדם אחד שהיה מהלך בְּמקום ששמו עֵבֶר יַמִּינָא, נָפַל עֲלֵיהּ אַרְיָא – התנפל עליו אריה לטורפו, אִיתְעֲבֵיד לֵיהּ נִיסָּא וְאִיתְנַצַּל מִינֵּיהּ – נעשה לו נס וניצל ממנו, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא לפני רבא ואמר לו מה שאירע לו, אָמַר לֵיהּ רבא, כִּי מָטֵית לְהָתָם – כשתעבור באותו מקום בפעם אחרת, אֵימָא – תאמר ברכה זו, 'בָּרוּךְ שֶּׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה', ואם כן מוכח שאף על נס שאירע לאדם יחיד יש לברך, ומדוע נקטה המשנה דין ברכה רק בנס שאירע לרבים מישראל.

מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה ישוב על קושיא זו, אַנִּיסָא דְּרַבִּים, כֻּלֵּי עָלְמָא צְרִיכֵי לְבָרוֹכֵי – על נס שאירע לרבים מישראל, כל אדם מישראל צריך לברך, שכן זהו נס כללי השייך לכל העם, אבל אַנִּיסָא דְיָחִיד – על נס שאירע לאדם יחיד, הוּא, וּבְרֵיּה – ובנו, וּבַר בְּרֵיּה – ובן בנו [וכן כל יוצאי יריכו עד סוף כל הדורות (רשב"א)] צְרִיכֵי לְבָרוֹכֵי – צריכים לברך ולהודות לה', כנוסח שאמר רבא לאותו אדם שניצל מהאריה [ובנו אומר 'ברוך שעשה נס לאבי במקום הזה], וְאילו כֻלֵּי עָלְמָא – שאר בני אדם לָא צְרִיכֵי – אינם צריכים לברך, ונקטה המשנה ברכות שכל אדם מישראל חייב בהם.