מסכת חלה, פרק ב, משנה ג
משנה ג: הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ, אֲבָל לֹא הָאִישׁ. מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ בְטָהֳרָה, יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין, וְאַל יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה, לְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם וּלְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם, אֲבָל קַבַּיִם אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם:
משנה ג: הָאִשָּׁה, יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ אפילו כשהיא עֲרֻמָּה, ורשאית לברך על הפרשת חלה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה בישיבתה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ (-ערוותה), אֲבָל לֹא הָאִישׁ, כיון שאינו יכול לכסות את ערוותו, ואסור לו לברך כך.
מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ בְטָהֳרָה, כיון שהוא טמא ואין לו היכן לטבול, יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין – יכין עיסה בשיעור קב בכל פעם, שאין בזה שיעור המחויב בחלה, וְאַל יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוטב שיַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה, ויפריש ממנה חלה בטומאה, וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים, שבכך הוא נמנע לגמרי מהפרשת חלה מעיסה זו, ומבאר רבי עקיבא את טעמו, שֶׁהרי אם עושה אותה בטומאה, הרי כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא שם 'חלה' לַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא קוֹרֵא שם 'חלה' לַטְּמֵאָה, לְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם וּלְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם, אֲבָל קַבַּיִם (-העושה כל קב בפני עצמו), ופטורים מחלה לגמרי, אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם:
