מסכת חלה, פרק ד, משנה ו
משנה ו: נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, לַעֲשׂוֹתָה בְּטָהֳרָה, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ. שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:
נוֹטֵל אָדָם עיסה שיש בה שיעור כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, לַעֲשׂוֹתָה בְּטָהֳרָה, ומניחה כדי לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ, כלומר, כאשר יבואו לידו עיסות של עם הארץ, שהם 'דמאי', כלומר, שיש ספק אם הפריש אותו עם הארץ חלה מעיסתו, ומספק עליו לשוב ולהפריש חלה, יכול להפריש מאותה חלה טהורה שייחדה לכך, והחידוש בכך, שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת אפילו מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, ולכן מותר להפרישה בדרך זו אף שהעיסה שייחד היא ודאי טהורה, ואילו העיסה של עם הארץ היא ספק טמאה, וְכן ניטלת היא שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, והיינו כשאין העיסות סמוכות זו לזו, מה שאין כן בעיסה החייבת בחלה בודאות, שאין להפריש עליה חלה מעיסה אחרת שאינה סמוכה לה.
