מסכת יומא, פרק ח, שיעור 12

מלבד מצוות וידוי ביום הכפורים עצמו, תקנו חכמים שיתוודה האדם גם בערב יום הכפורים, והברייתא שלפנינו עוסקת בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מִצְוַת וִדּוּי, בעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה, לאחר שאכל סעודה המפסקת, כשמקבל עליו קדושת יום הכפורים, כדי שיכנס ליום הכפורים מתוך תשובה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אף על פי שאכן עיקר הוידוי שתקנו חכמים הוא סמוך לכניסת יום הכפורים, מכל מקום צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה גם קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה בסעודה המפסקת, מחשש שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בִּסְעוּדָתוֹ, כגון שישתכר וכדומה ולא יוכל אחר כך להתוודות. וְאַף עַל פִּי שֶּׁהִתְוַדָּה קוֹדֶם שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, מכל מקום נשארה עיקר התקנה במקומה, וצָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה אַחַר שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, שמא אירע לו דבר חטא בסעודה עצמה.

מוסיפה הברייתא את דיני הוידוי ביום הכפורים עצמו: וְאַף עַל פִּי שֶּׁהִתְוַדָּה בתפילת עַרְבִית של ליל יום הכפורים, יִתְוַדֶּה גם בתפילת שַׁחֲרִית, וְיִתְוַדֶּה גם בְּתפילת מוּסָף, וּבְתפילת מִנְחָה וּבִתפילת נְעִילָה, כיון שעיקר כפרת יום הכפורים היא בסיום היום, וחששו שמא אירע לו דבר חטא במשך היום, ולכן מוסיף ומתוודה בכל תפילה, עד תפילת נעילה.

מבררת הגמרא: וְהֵיכָן אוֹמְרָה – באיזה מקום בתפילתו אומר האדם את הוידוי, ומבארת, יָחִיד המתפלל, אומרה אַחַר תְּפִלָּתוֹ, וְשָׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרָהּ בְּאֶמְצַע.

ממשיכה הגמרא ומבררת את נוסח הוידוי, מַאי אוֹמֵר, רַב אָמַר, נוסח הוידוי פותח ב'אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם', וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אומר 'אַתָּה יוֹדֵעַ בְּעָמְקוֹ שֶׁל לֵב'. לֵוִי אָמַר, אומר 'בְּתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר (ויקרא טז ל) כִּי בַּיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם וגו' מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אומר 'רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, לא על צדקותינו' וכו'. רַב יְהוּדָה אָמַר, 'כִּי עֲוֹנוֹתֵינוּ רַבּוּ מִלִמְנוֹת וְאַשְׁמוֹתֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר'. רַב הַמְנוּנָא אָמַר, 'אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי, עָפָר אֲנִי בְּחַיָּי קַל וָחוֹמֶר בְּמִתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחְטָא' וְכוּ'. אָמַר רַב הַמְדוּדִי, לֹא שָׁנוּ – לא נאמרו כל הנוסחאות הללו על ידי האמוראים אֶלָּא באופן דְּלֹא אָמַר 'אֲבָל חָטָאנוּ', אֲבָל אִי אָמַר 'אֲבָל חָטָאנוּ', לֹא צָרִיךְ להוסיף כלום, כיון שזהו עיקר נוסח הוידוי. וְאָמַר בַּר הַמְדוּדִי, הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל – הייתי עומד לפני מר שמואל בעת חזרת הש"צ של תפילת יום הכפורים, וַהֲוָה יָתֵיב – והיה יושב, אך כִּי מָטָא שְׁלִיחָא דְצִבּוּרָא – כאשר הגיע שליח הציבור לְ'אֲבָל חָטָאנוּ', קָם אַכַּרְעֵיהּ – נעמד שמואל על רגליו, אֲמִינָא – אמרתי לעצמי, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך שעמד שמואל בשעת אמירת מילים אלו, דעִיקָר וִידוּיָא הַאי הוּא – שזהו עיקר הוידוי, וכיון שיש לעמוד בשעת הוידוי, עמד שמואל, וכיון שזהו עיקר הוידוי, אין צריך לומר את שאר הנוסחאות שאמרו האמוראים.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כֵּיצַד מִתְוַדֶּה הכהן הגדול ביום הכפורים, אוֹמֵר בסדר הזה, 'עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָאתִי', וְכֵן בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הוּא אוֹמֵר (ויקרא טז כא) 'וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם', הרי שכתבה התורה את סדר הוידוי כך, עוונות פשעים וחטאים. וְכֵן בְּמֹשֶׁה, בסדר י"ג מדות, הוא אוֹמֵר (שמות לד ז) 'נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה', הרי שזהו סדר לשונות הוידוי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, הרי 'עֲוֹנוֹת' אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר טו לא) 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ', וכיון שעונש כרת הוא רק על מזיד, מוכח שלשון 'עוון' נאמרה על מזיד, ו'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים – העושה עבירה דרך מרידה בה', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב' ג ז) 'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי', והיינו מרד בי, וְאוֹמֵר (שם ח כב) 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא', והיינו שהעיר 'ליבנה' מרדה במלך יהודה. ו'חַטָּאִים' אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ד ב) 'נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה', ולפי זה ממשיכים חכמים ומקשים על רבי מאיר, וְכִי מֵאַחַר שֶּׁכבר הִתְוַדָּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים בכך שאמר 'עויתי, פשעתי', וכי עתה חוֹזֵר הוא וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת בלשון 'חטאתי', והרי אם נמחל לו על הזדונות, ודאי שנמחל לו גם על השגגות. אֶלָּא כך הוא אוֹמֵר, 'אָנָּא הַשֵּׁם, חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי', והיינו שמבקש תחילה מחילה על השגגות, ואחר כך על הזדונות, ובסוף על המרדים, שהם החמורים ביותר. ומסייעים לכך חכמים מפסוק, וְכֵן בְּדָוִד המלך הוּא אוֹמֵר (תהילים קו ו) 'חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ', הרי שהסדר הוא להתוודות תחילה על השגגות ואחר כך על הזדונות. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה המלך הוּא אוֹמֵר לגבי נוסח הוידוי, (מלכים א' ח מז) 'חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ'. וְכֵן בְּדָנִיֵּאל הוּא אוֹמֵר (דניאל ט ה) 'חָטָאנוּ וְעָוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרַדְנוּ'. ממשיכים חכמים ומבארים, אֲבָל מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה 'נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה', ומדוע הקדים משה את הזדונות לשגגות, לפי שכך אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִים יִשְׂרָאֵל, וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, עֲשֵׂה לָהֶן זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת, ולכן אמר תחילה את העוונות והפשעים, עד שנהפכו ל'חטאות', וכאילו נעשו בשגגה, ואז ביקש מחילה גם על אותן 'שגגות'.

פוסקת הגמרא את ההלכה, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הֲלָכָה כַּחֲכָמִים, שנוסח הוידוי הוא 'חטאנו, עוינו ופשענו'.