מסכת יומא, פרק ח, שיעור 13

הגמרא מביאה את הסוגיא במסכת תענית, לגבי תפילת נעילה: תְּנַן הָתָם – שנינו במשנה במסכת תענית (כו.) לגבי ברכת כהנים, שבכל ימות השנה אין הכהנים נושאים כפיהם אלא בשחרית (ובשבתות וימים טובים אף במוסף), אבל לא במנחה, מחשש שיהיו שיכורים מחמת סעודתם ואסורים בנשיאת כפיים, אבל בימים שמתענים בהם, נושאים כפיהם אף בשאר התפילות, ובִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים (-פעמים) בַּשָׁנָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם בכל התפילות של אותו היום, ויש יום שנושאים כפיהם אפילו אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיוֹם, בְּשַׁחֲרִית, בְּמוּסָף, וּבְמִנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים, ואלו הם שלש הפעמים בשנה, בְּתַעֲנִיּוֹת ציבור שגוזרים בית דין על עצירת גשמים, וּבְמַעֲמָדוֹת – אנשי מעמד המתכנסים בעריהם ומתענים וקוראים בתורה ומתפללים שיתקבלו הקרבנות ברצון (ובימים אלו נושאים הכהנים כפיהם רק שלש פעמים, שהרי אין בהם תפילת מוסף), וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שבו נושאים כפיהם ארבע פעמים.

מבררת הגמרא, מַאי – מה היא תפילת 'נְעִילַת שְׁעָרִים' המוזכרת בברייתא. רַב אָמַר, צְלוֹתָא יְתֵירְתָא – זו היא תפילת עמידה רגילה של יום הכפורים, שיש בה שבע ברכות, ומוסיף בה ברכה יתירה של 'מה אנו מה חיינו'. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אומר רק 'מָה אָנוּ מָה חַיֵּינוּ', אך אין זו תפילת עמידה שאומר בה את כל שבע הברכות שבשאר תפילות. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב, שזו תפילת עמידה שאומר בה שבע ברכות ומוסיף 'מה אנו מה חיינו', דְּאַמְרִינָן בגמרא, עוּלָא בַּר רַב, נָחַת קַמֵּיהּ דְּרָבָא – ירד לפני התיבה להתפלל תפילת נעילה ביום הכפורים לפני רבא, פָּתַח את הברכה האמצעית בְּ'אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ', וְסִיֵּם בְּ'מַה אָנוּ מה חיינו', וְשַׁבְּחֵיהּ – ושבחו רבא. וכן רַב נָתָן, אֲבוּהָּ (-אביו) דְּרַב הוּנָא בַּר נָתָן, נָחַת קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא – ירד לפני התיבה בתפילת נעילה לפני רב פפא, פָּתַח בְּ'אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ', וְסִיֵּם בְּ'מַה אָנוּ מה חיינו', וְשַׁבְּחֵיהּ רב פפא, הרי שנקטו להלכה שאומרים ב'נעילה' את הברכות שבשאר תפילות יום הכפורים, ומוסיפים בה 'מה אנו מה חיינו'.

אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְיָחִיד, המתפלל תפילת נעילה, אוֹמְרָה – אומר 'מה אנו מה חיינו' אַחַר תְּפִלָּתוֹ – אחרי נוסח התפילה הרגיל של יום הכפורים (אך שליח ציבור אומר זאת באמצע).

אָמַר רַב, תְּפִלַּת נְעִילָה פּוֹטֶרֶת את שֶׁל עַרְבִית, כיון שהוא סובר שמתפללים נעילה בלילה, בשעת נעילת שערי שמים, ורַב לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו, דְּאָמַר שתפילת נעילה צְלוֹתָא יְתֵירְתָא הִיא, וְכֵיוָן דְּצָלִי – מאחר והתפלל תפילה זו בלילה, תּוּ לֹא צָרִיךְ – שוב אינו צריך להתפלל ערבית. מוסיף הרי"ף, וְהָאִידְנָא – ובזמנינו, נָהוּג עַלְמָא לִצְלוֹיֵי – נוהגים הכל להתפלל תְּפִלַּת עַרְבִית אַחַר תפילת נְעִילָה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָרוֹאֶה קֶרִי בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, בזמן שהיתה קיימת תקנת עזרא, שבעל קרי אסור בתורה ובתפילה, יוֹרֵד וְטוֹבֵל כדי שיוכל להתפלל, וְלָעֶרֶב יְשַׁפְשֵׁף אותו מעל בשרו, כדי שלא יחצוץ. תמהה הגמרא, לָעֶרֶב סַלְקָא דַעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שישפשף רק במוצאי יום הכפורים, והרי כבר טבל, ואיך תועיל הסרת החציצה לאחר הטבילה. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לבאר את הברייתא, 'וְאִם בָּעֶרֶב, יְשַׁפְשֵׁף', כְּלוֹמַר, אִם רָאָה קֶרִי בַּיּוֹם, יוֹרֵד וְטוֹבֵל, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְשַׁפְשֵׁף, מִפְּנֵי שֶׁהַקֶּרִי שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ עוֹדֶנּוּ לַח, וְאֵינוֹ צָרִיךְ שִׁפְשׁוּף, לְפִיכָךְ לֹא יְשַׁפְשֵׁף. וְאִם מִבָּעֶרֶב, שֶׁהוּא לֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים, רָאָה קֶרִי, כְּשֶׁיּוֹרֵד לִטְבוֹל בַּיּוֹם יְשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ עַל מָקוֹם שֶׁנָּפַל בּוֹ הַקֶּרִי, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר יָבַשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שִׁפְשׁוּף.

תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – כך שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, הָרוֹאֶה קֶרִי בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים שלא בכוונה, עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִּין. תמהה הגמרא, וְהָא תַּנְיָא בברייתא שהרואה קרי ביום הכפורים עֲוֹנוֹתָיו סְדוּרִין, ומשמע שהם סדורים וקיימים. מתרצת הגמרא, מַאי 'סְדוּרִין', סְדוּרִין לְהִמָּחֵל.

ברייתא נוספת בענין זה: תָּנֵי – שנה ה'תַּנָּא' (-אדם השונה משניות וברייתות) קַמֵּיהּ (-לפניו) דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָרוֹאֶה קֶרִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, יִדְאַג כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָהּ שמא ימות בה, כיון שדבר זה מראה שלא קיבלו את תעניתו בשמים, וְהִשְׂבִּיעוּ אותו בעל כרחו, כעבד המוזג כוס לרבו ושפכו לו על פניו, וְאִם עָלְתָה לוֹ שָׁנָה – אם השלים שנתו, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, שהדבר מראה שיש לו זכויות רבות שהגינו עליו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, ששמע ברייתא זו, תֵּדַע – ראיה יש לכך שהוא בן העולם הבא, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ רָעֵב ביום הכפורים, וְהוּא שָׂבֵעַ, ומן השמים השביעוהו ושלא מדעתו, וכיון שהשלים שנתו הרי זו ראיה שצדיק גמור הוא, ומה שהשביעוהו מהשמים היינו כיון שאינו צריך לתענית, מתוך שצדיק גמור הוא (מהרש"א).

כִּי אָתָא – כשבא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל אָמַר, הרואה קרי ביום הכפורים, מַפִּישׁ חַיֵּי – יאריך ימים, סַגִּי וּמַסְגֵי בְּטִיבוּתָא – יראה בנים ובני בנים, וכמו שנאמר בפסוק (ישעיה נג י) 'יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים'.

הדרן עלך יום הכפורים וסליקא לה מסכת יומא