מסכת כלים, פרק ב, משנה ב-1

משנה ב: הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן, וְדָפְנוֹתֵיהֶן יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין, שִׁעוּרָן, מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן וְעַד לֹג. מִלֹּג וְעַד סְאָה, בִּרְבִיעִית. מִסְּאָה וְעַד סָאתַיִם, בַּחֲצִי לֹג. מִסָּאתַיִם וְעַד שָׁלֹשׁ וְעַד חָמֵשׁ סְאִין, בְּלֹג, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

משנה ב: כלי חרס אינם מקבלים טומאה אלא אם כן יש להם בית קיבול, ואף שברי כלים, אם יש להם עדיין בית קיבול הרי הם מקבלים טומאה, ומשנתנו מבארת מהו השיעור שצריך הכלי להחזיק כדי שייחשב שיש לו בית קיבול, והכלל בזה הוא שככל שהיה הכלי בשלימותו גדול יותר, כך יש צורך ששבריו יהיו ראויים לקבל שיעור גדול יותר כדי להחשיבם עדיין ככלים המקבלים טומאה. הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס – כלי חרס שמתחילת עשייתם הם דקים וקטנים ביותר, וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן – וכן כלי חרס גדולים שנשברו ונשאר מהם רק קרקעית הכלי, וְכן אם נשארו מכלי החרס הגדולים שנשברו דָפְנוֹתֵיהֶן יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין – דפנות הכלי באופן שניתן להושיבם בלא שייסמכו על דבר אחר, ובכל הכלים הללו יש בית קיבול מסוים, שִׁעוּרָן לקבל טומאה, אם יכולים לקבל ולהחזיק בתוכם שמן מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן – אצבע קטנה של תינוק בן יומו, וְדין זה, שדי בהחזקת שמן בשיעור של סיכת קטן כדי להחשיב את השברים ככלי המקבל טומאה, היינו כשהיה הכלי מתחילתו ראוי להחזיק שמן עַד לֹג, ולא יותר.

אם היה הכלי מתחילתו ראוי לקבל שמן בשיעור שמִלֹּג וְעַד סְאָה, שיעור השמן שצריכים שבריו לקבל כדי להחשיבם לכלים הוא בִּרְבִיעִית הלוג, ואם אינם מקבלים רביעית לוג שמן, אף שהם מקבלים שיעור פחות מזה, אין להם שם 'כלי' לקבל טומאה.

היה הכלי מתחילתו ראוי לקבל שמן בשיעור שמִסְּאָה וְעַד סָאתַיִם, שיעור השמן שצריכים שבריו לקבל כדי להחשיבם לכלים הוא בַּחֲצִי לֹג.

היה הכלי מתחילתו ראוי לקבל שמן בשיעור שמִסָּאתַיִם וְעַד שָׁלֹשׁ וְעַד חָמֵשׁ סְאִין (כיון שרוב הכלים היו שלש או חמש סאים נקטה המשנה דוגמאות אלו, והוא הדין לכלי של ארבע סאים), שיעור השמן שצריכים שבריו לקבל כדי להחשיבם לכלים הוא בְּלֹג, וכל השיעורים הללו הם דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שהוא סובר שכל שבר של כלי נקבעת חשיבותו לפי המידה שהיה הכלי ראוי לקבל מתחילה, כשהיה שלם.