מסכת כלים, פרק ט, משנה ב

משנה ב: חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמְינֵקֶת בְּתוֹכָהּ, מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְאֹהֶל הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמְינֵקֶת טְמֵאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין, אַף מְינֵקֶת טְהוֹרָה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:

משנה ב: חָבִית העשויה חרס, ושייכת לעם הארץ, שכל כליו בחזקת טמאים ל'חבר', שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמְנֵיקֶת בְּתוֹכָהּ – ומונח בתוך החבית כמין צינור מתכת דק חלול המשמש לשאיבת משקה מתוך החבית (כעין 'קש' שלנו), והיתה החבית מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וּנְתוּנָה בְאֹהֶל הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אף על פי שמעיקר הדין 'צמיד פתיל' מציל מן הטומאה את החבית ואת כל מה שבתוכה, מכל מקום רק הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין נשארים טְהוֹרִין, וּמְנֵיקֶת נעשית טְמֵאָה, ואין הצמיד פתיל של החבית מציל את המינקת, והטעם לכך, כיון שחבית זו שייכת לעם הארץ, ואין לחשוש שמא ה'חבר' יטול ממנו חבית של חרס או משקים, שהרי כל כליו של עם הארץ בחזקת טומאה לחבר, ואי אפשר לטהר כלי חרס או משקים שנטמאו, אבל מינקת של מתכת ראויה להיטהר על ידי הטבלתה במקוה, ויש לחשוש שהחבר ישאל את המינקת מעם הארץ ויטבילנה וישתמש בה בערב, ויסמוך על כך שאם היתה נטמאת באהל המת היה העם הארץ אומר לו זאת, ובאופן זה אמנם היתה המינקת באהל המת אלא שהיתה בתוך כלי המוקף צמיד פתיל, אך כיון שהחבית עצמה בחזקת טומאה ל'חבר' אינה מצילה את הכלים הנמצאים בתוכה, והם נשארים בטומאתם וצריכים הזאה ביום השלישי והשביעי (ואמנם היה ראוי לומר שאף החבית והמשקים טמאים מחמת שהם של עם הארץ והם בחזקת טמאים, אך ידעו חכמים שאם יאמרו כן, לא יקבלו זאת עמי הארץ כלל, ולכן אמרו חכמים שהחבית והמשקים טהורים, וסמכו על כך שבין כך החבר לא יטול אותם מעם הארץ, והם 'טהורים' רק עבור העם הארץ עצמו, אך את המינקת או שאר כלי מתכות שנמצאים בתוך כלי המוקף צמיד פתיל, טמאו חכמים אף לעם הארץ, וכפי שהתבאר מחמת החשש שיבוא החבר להשתמש בכלי זה). וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין, אַף מְנֵיקֶת טְהוֹרָה, כיון שלא ידעו מה טעמם של בית שמאי לחלק בין הדברים. אמנם לאחר ששמעו בית הלל מבית שמאי את טעמם, חָזְרוּ גם בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי: