מסכת כלים, פרק יט, משנה ד

משנה ד: נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן, עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. נִשָּׂא עַל הַמִּזְרָן, מֵעֲשָׂרָה וְלִפְנִים, טָמֵא. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, טָהוֹר:

משנה ד: במשנה הקודמת הובא דינו של ה'מזרן', והוא כמין חגור של בד הכרוך סביב כל ארבעת צדדי המטה, כדי לחזק את חיבוריה, ונחשב כחלק מהמטה, ובאופן שנמשך המזרן יותר מכדי הקפת המטה נחלקו בדינו רבי מאיר ורבי יוסי, שלדעת רבי מאיר אפילו אם חלק של המזרן ארוך ביותר, מכל מקום נחשב הוא כחלק מהמטה, ולדעת רבי יוסי רק עד עשרה טפחים נחשב המזרן כחלק מהמטה. משנתנו מביאה מחלוקת נוספת ביניהם התלויה בנידון זה. נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן – זב ששכב על מטה שנמשך ממנה מזרן ארוך, דינו כמטה עצמה והרי הוא אב הטומאה, ומְטַמֵּא שְׁנַיִם – הנוגע במזרן נעשה ראשון לטומאה, והנוגע בראשון נעשה שני לטומאה, וּפוֹסֵל אֶחָד – והנוגע בשני נעשה שלישי לטומאה, שאף שבדיני טומאה וטהרה אין 'שלישי', מכל מקום לענין תרומה תקנו חכמים שאף השלישי יפסלנה המגעו (ולכן הוא מכונה 'פסול' ולא 'טמא'), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וכשיטתו במשנה לעיל שאפילו מזרן ארוך ביותר, כל זמן שהוא מחובר למטה נחשב כחלק ממנה, וכיון שהזב בשכיבתו עשה את המטה לאב הטומאה, אף המזרן המחובר אליה דינו כאב הטומאה (אמנם לאחר שהופרד המזרן מהמטה אינו נחשב כאב הטומאה, אלא כראשון לטומאה בלבד, מחמת נגיעתו במטה). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, על פי שיטתו במשנה הקודמת, שרק עד עשרה טפחים נחשב המזרן כחלק מהמטה, ולכן אם נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן היוצא ממנה עד אורך עֲשָׂרָה טְפָחִים, דינו כמטה ומְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. אבל המשך אורך המזרן שהוא נמשך מֵעֲשָׂרָה טפחים וְלַחוּץ, אין דינו כמטה עצמה שהיא אב הטומאה, אלא הוא ראשון לטומאה מחמת מגעו במטה, ולכן הוא מְטַמֵּא אֶחָד לעשותו שני לטומאה, וּפוֹסֵל אֶחָד – הנוגע בשני לטומאה נעשה שלישי ופוסל את התרומה במגעו.

מביאה המשנה דין נוסף, שאין בו מחלוקת: אם נִשָּׂא הזב עַל הַמִּזְרָן עצמו, והמזרן הוא דבר שמצד עצמו אינו ראוי למדרס וממילא אינו נטמא טומאת מדרס, אם נישא על החלק של המזרן שמֵעֲשָׂרָה טפחים וְלִפְנִים – לצד המטה, הרי המזרן באותו מקום נחשב כחלק מהמטה, וכשם שהמטה עצמה נטמאת בטומאת מדרס כך המזרן באותן עשרה טפחים טָמֵא בטומאת מדרס (וכיון שנטמא המזרן רק מחמת שהוא נחשב חלק מהמטה, כל שכן שהמטה עצמה טמאה בטומאת אב הטומאה מחמת שהיא חלק מהמזרן שדרס עליו הזב). אך אם נישא הזב על חלק המזרן שמֵעֲשָׂרָה טפחים וְלַחוּץ, שמקום זה אינו נחשב כחלק מהמיטה לענין זה, כיון שהמזרן מצד עצמו אינו ראוי למדרס ואף אינו נחשב כחלק מהמטה, הרי הוא טָהוֹר, ואף לרבי מאיר הסובר שהמזרן נחשב כחלק מהמטה גם ביותר מעשרה טפחים, היינו לענין זה שאם נטמאה המטה נחשב הוא כחלק ממנה והוא טמא כמותה, אך לענין החשבת המזרן כחלק מהמטה לגבי זה שהוא נחשב כראוי למדרס, מודה רבי מאיר שדבר זה שייך רק בעשרה טפחים הראשונים, אך מעשרה טפחים והלאה אין המזרן נחשב ראוי למדרס, ודבר שאינו ראוי למדרס אף ששכב עליו הזה אינו נטמא טומאת מדרס.