מסכת כלים, פרק יט, משנה ג

משנה ג: מִזְרָן הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה, כָּל שֶׁהוּא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים. שְׁיָרֵי מִזְרָן, שִׁבְעָה טְפָחִים, כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ חֶבֶק לַחֲמוֹר:

משנה ג: מִזְרָן – כמין חגור של בד הכרוך סביב כל ארבעת צדדי המטה, כדי לחזק את חיבוריה, הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה – באופן שהוא ארוך יותר מכדי הצורך, והעודף בארכו בסיום ההיקף של המטה מדולדל ותלוי לצידי המטה, כָּל שֶׁהוּא – בכל שיעור שיהיה, בין שהוא קצר מאד ובין שהוא ארוך מאד, הרי הוא נחשב חיבור למטה ומקבל טומאה אם נטמאה המטה, והטעם לכך, כיון שהדרך היא להשאירו אפילו כשאין בו צורך עתה, כדי שאם לאחר זמן יתרפו חיבורי המטה יוכל לחזור ולכורכו סביב המטה פעמים נוספות כדי לחזקה, וכיון שיש חשיבות בהשארת העודף מן ה'מזרן' הזה, הרי הוא נחשב כחלק מהמטה ונטמא עמה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אין העודף מן ה'מזרן' נחשב כחלק מהמטה אלא עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים, אך יותר משיעור זה אינו נחשב כחלק מהמטה, ואינו מקבל טומאה.

שְׁיָרֵי מִזְרָן – אותו אזור של בד שמשתמשים בו לחזק את המטה, וּבָלָה ונקרע, שיעורו לקבל טומאה הוא כל זמן שנשאר ממנו שיעור שִׁבְעָה טְפָחִים, כיון שיש בו כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ חֶבֶק לַחֲמוֹר, והיינו כמין חגורה שקושרים בה את המרדעת לחמור, ששיעורה שבעה טפחים.