מסכת כלים, פרק יט, משנה ו

משנה ו: מִטָּה שֶׁכָּרַךְ לָהּ מִזְרָן, וְנָגַע בָּהֶן הַמֵּת, טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה. פֵּרְשׁוּ, טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה. נָגַע בָּהֶן הַשֶּׁרֶץ, טְמֵאִין טֻמְאַת עָרֶב. פֵּרְשׁוּ, טְמֵאִין טֻמְאַת עָרֶב. מִטָּה שֶׁנִּטְּלוּ שְׁתֵּי אֲרֻכּוֹת שֶׁלָּהּ וְעָשָׂה לָהּ חֲדָשׁוֹת, וְלֹא שִׁנָּה אֶת הַנְּקָבִים, נִשְׁתַּבְּרוּ חֲדָשׁוֹת, טְמֵאָה. וִישָׁנוֹת, טְהוֹרָה, שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַיְשָׁנוֹת:

משנה ו: מִטָּה טהורה שֶׁכָּרַךְ לָהּ מִזְרָן טהור, וּלאחר מכן נָגַע בָּהֶן הַמֵּת כשהם כרוכים יחד, בין אם נגע במטה לבדה ובין אם נגע במזרן לבדו, הרי שניהם טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה, ואף רבי יוסי, הסובר לעיל (מ"ג) שהמזרן נטמא בטומאת המטה רק עד עשר אמות, היינו בטומאת מדרס, שאינה שייכת במזרן מצד עצמו אלא רק מחמת חיבורו למטה, וחיבור לענין זה, שיחשיב את המזרן כחלק מהמטה ממש לענין קבלת טומאת מדרס, הוא רק עד עשר אמות. אך לענין שאר טומאות מודה רבי יוסי שאפילו היה המזרן נמשך מאה אמות, ונגעה טומאה בקצהו, הרי שניהם טמאים. פֵּרְשׁוּ – הופרדו המטה והמזרן זה מזה, שניהם נשארים טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה, וכפי שהתבאר (והחידוש בז הוא שאין מחשיבים אותם כשברי כלים, אלא כל אחד מהם נחשב עתה ככלי שלם בפני עצמו).

נָגַע בָּהֶן הַשֶּׁרֶץ כשהם מחוברים, שניהם טְמֵאִין טֻמְאַת עָרֶב. פֵּרְשׁוּ זה מזה, נשארים שניהם טְמֵאִין טֻמְאַת עָרֶב.

מִטָּה שנטמאה באחד ממיני הטומאות, שֶׁנִּטְּלוּ שְׁתֵּי אֲרֻכּוֹת שֶׁלָּהּ – יצאו שתי הקורות שלאורך המטה, המחוברות על ידי בליטות שיש בקורות הנתחבות בנקבים שבגוף המטה, אך לא נשברו, וְעָשָׂה לָהּ שתי ארוכות חֲדָשׁוֹת, וְלֹא שִׁנָּה – לא הרחיב ולא הֵצֵר אֶת הַנְּקָבִים הראשונים, ונמצא שבידו להחזיר את הארוכות הראשונות, אם לאחר זמן נִשְׁתַּבְּרוּ הארוכות החֲדָשׁוֹת, עדיין היא טְמֵאָה – ראויה להיות טמאה, כלומר, אף שעתה היא נחשבת כשברי כלים, ואינה מטמאת את הנוגע בה, מכל מקום נחשבת היא כטמאה לענין זה שאם לאחר זמן יתקן לה ארוכות חדשות, או שיחזיר לה את הארוכות הראשונות, תחזור טומאתה הישנה, שכל זמן שהארוכות הראשונות קיימות בעולם וניתן להשיבן, לא פקעה מהמטה האפשרות שתחזור אליה טומאתה הישנה. וְאמנם אם נשברו הארוכות היְשָׁנוֹת, הרי היא טְהוֹרָה לגמרי, ואף אם יחבר לה ארוכות חדשות אין טומאתה הישנה חוזרת אליה, שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הארוכות הַיְשָׁנוֹת שהיו מחוברות למטה בשעה שנטמאה (והתחדש במשנתנו, שיתכן שתהיה המטה שלמה לאחר שחיברו בה ארוכות חדשות, וטמאה כיון שהארוכות הישנות עדיין קיימות, ואם לאחר זמן נשתברו הארוכות הישנות בכל מקום שהן נמצאות בו, פוקעת הטומאה מהמטה, ונטהרת).