מסכת מגילה, פרק ג, שיעור 21

גמרא

(אגב כך שהובא במשנה דין מכירת בית כנסת לצורכי חול, הביאה הגמרא את הדין הבא), אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מֻתָּר לְאָדָם לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה – בתוך ארבע אמות של המקום שהתפלל בו. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי יַנַּאי, בַּמֶּה (-באיזו זכות) הֶאֱרַכְתָּ יָמִים. אָמַר לָהֶם, מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה, וְלֹא כִּנִּיתִי שֵׁם לַחֲבֵרִי, וְלֹא בִּטַּלְתִּי מִקִּדּוּשׁ הַיּוֹם על היין, שזו מצוה מן המובחר, וסיפר להם מעשה בענין הנהגתו זו, אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי, וּפַעַם אַחַת לֹא הָיָה לִי יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, מָכְרָה כִּפָּה שֶׁל רֹאשָׁהּ, וְהֵבִיאָה לִי יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם. וקיבלה שכרה על מעשה זה וזכתה לעשירות, וּכְשֶׁמֵּתָה הִנִּיחָה לוֹ לרבי ינאי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי (-חביות) יַיִן, וּכְשֶׁמֵּת הוּא – רבי ינאי עצמו, הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן.

שנינו במשנה, 'וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בית הכנסת שחרב, אין מספידין בתוכו' וְכו'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ, אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן, וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן, וְאֵין נְאוֹתִין בָּהֶן – אין מתקשטים בהם, וְאֵין מְטַיְּלִין בָּהֶן, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶם בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. אֲבָל קוֹרִין בָּהֶן בתורה, וְשׁוֹנִין בָּהֶן במשנה, וּמַסְפִּידִין בָּהֶן הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים – הספד על תלמיד חכם, שמתאספים רבים להספידו, ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא מקום גדול, וּמְכַבְּדִים אוֹתָן וּמַרְבִּיצִים אוֹתָן – מטאטאים ושוטפים אותם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לגבי הדין האחרון, אֵימָתַי מטאטאים ושוטפים אותם, בְּיִשּׁוּבָן – כאשר הם בנויים ומיושבים בבני אדם המתפללים ולומדים בהם, אֲבָל בְּחֻרְבָּנָן, מַנִּיחִין אוֹתָן כמות שהם וְעוֹלִין בָּהֶן עֲשָׂבִים, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ – כדי לגרום צער לרואים זאת, שמא מתוך כך יתעוררו לבנותם מחדש.

אָמַר רַבִּי אַסִּי, בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, עַל תְּנַאי הֵן עֲשׂוּיוֹת, שבשעת בנייתם הִתְּנוּ שיוכלו לעשות בהם גם צרכי ציבור, כגון להאכיל שם עניים או להשכיבם לישון, וכן שיהא מותר לחכמים לאכול ולישון שם בשעת הדחק, וְאַף עַל פִּי כֵּן אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. מבררת הגמרא, וּמַאי נִיהוּ – מה נחשב 'קלות ראש' לענין זה, חֶשְׁבּוֹנוֹת של חול, דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁמְּחַשְּׁבִין בָּהּ חֶשְׁבּוֹנוֹת של חול, לְסוֹף מְלִינִין בּוֹ מֵת מִצְוָה, כלומר, העונש הוא שמתים בעיר אנשים ואין להם קוברים, ומלינים אותם בבית הכנסת.

שנינו בברייתא, 'וְאֵין נְאוֹתִין בָּהֶן'. אָמַר רָבָא, חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִין להשתמש בבית המדרש לכל צרכיהם, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי – מדוע נקרא בית המדרש 'בֵּי רַבָּנָן', לפי שהוא בֵּיתָא דְּרַבָּנָן – בית החכמים, לפי שהוא כביתם לכל דבר.

עוד שנינו בברייתא, 'וְאֵין נִכְנָסִין (בָּהֶם) בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים'. רַבִינָא וְרַב אָחָא בַּר אַבָּא, הָווּ קַיְימֵי וְקָא שַׁיילוּ שְׁמַעְתָּא מֵרָבָא – היו עומדים ושואלים את רבא שאלה בסוגיא, אָתָא זִילְחָא דְּמִטְרָא – ירד עליהם זרם של מי גשמים, עַיְילֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָא – נכנסו לבית הכנסת, אָמְרֵי – ביארו את מעשיהם, הָא דְּעַיְילִינָן לְבֵי כְּנִישְׁתָא – הטעם לכך שנכנסנו לבית הכנסת, אף על פי שאסור להכנס לבית הכנסת מפני הגשמים, לָאו מִשּׁוּם מִיטְרָא הוּא – לא נכנסנו כדי שלא נרטב, אֶלָּא דִּשְׁמַעְתָּא בָּעְיָא צִילוּתָא – כיון שלימוד התורה מצריך דעת צלולה, ולא היתה דעתם צלולה מחמת הגשמים, אבל אם לא היו עוסקים בתורה לא היו נכנסים. אָמַר לֵיה רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, כִּי אִיצְטְּרִיךְ אֱינַשׁ לְמִקְרֵי גַּבְרָא מִבֵּי כְּנִישְׁתָא – כאשר צריך האדם לקרוא לאדם אחר הנמצא בתוך בית הכנסת, מַאי – מה הדין, האם מותר לו להכנס לבית הכנסת רק כדי לקרוא לאותו אדם. אָמַר לֵיהּ רב אשי, אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן – אם הוא תלמיד חכם, לֵימָא שְׁמַעְתָּא – יאמר סוגיא שהוא לומד, וְאִי תַּנָּא הוּא – אם שונה הוא משניות, לֵימָא הֲלָכָה – יאמר משנה. וְאִי קָרָא הוּא – אם הוא לומד מקראות, לֵימָא פְּסוּקָא – יאמר פסוק. וְאִי לַאו בַּר הֲכִי הוּא – ואם אינו יודע ללמוד כלל, לֵימָא לִינוּקָא – יאמר לילד קטן בבית הכנסת 'אֵימָא לִי פְּסוּקֶךָ' – אמור לי פסוק שלמדת. אִי נַמִּי – או שיעשה כך נִשְׁהֵי פּוּרְתָּא וְנִיקוּם – ישהה מעט בבית הכנסת בישיבה, ויקום, כדי שלא ייראה כאילו נכנס לבית הכנסת רק לצורך עצמו, כי הישיבה בבית כנסת היא מצוה בפני עצמה, שנאמר 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' (רמב"ם).