מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 48

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן – פרשת 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו' (בראשית לה כב), נִקְרָא בציבור, וְלֹא מִתַּרְגֵּם – אין מתרגמים אותו, שלא ישמעוהו המון העם, משום כבודו של ראובן וכבודו של יעקב אבינו (ואף שמבואר בגמרא שראובן לא חטא, חששו שהשומע יטעה ויחשוב שהיה כאן חטא). מַעֲשֵׂה תָּמָר ויהודה בן יעקב אבינו, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, לפי ששבח הוא ליהודה, שהודה. מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הָרִאשׁוֹן – הפרשה המספרת שביקשו ישראל מאהרן שיעשה להם עגל, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, ואין חוששים לכבודם של ישראל, כיון שעל ידי שמתביישים בכך מתכפר חטאם. מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הַשֵּׁנִי – הפרשה שבה אהרן מספר למשה את עשיית העגל עד הפסוק 'וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן', נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם, משום כבודו של אהרן. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּמַעֲשֶׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן, (לֹא) נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, ובגמרא יבוארו דינים אלו. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה – נבואת יחזקאל (פרק א), כדי שלא יבואו לעיין בדברים אלו, שהם סודות עמוקים, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַפְטִירִין בְּפרשת 'הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם' (יחזקאל טז ב), שנאמר בה 'אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית' (שם טז ג), שזהו בזיון גדול לישראל, ואין מפטירים בפרשה זו בציבור משום כבודם של ישראל.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יֵשׁ פסוקים שנִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין בציבור, יש שנִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, יש שלֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. ומבארת הברייתא, מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין, וְהחידוש בכך, דלֹא חַיְישִׁינָן דִּילְמָא אָתָא לְשִׁיּוּלֵיהּ – שאין חוששים שיבוא השומע לשאול מַה נמצא לְּמַעְלָה ממקום המלאכים, מַה לְּמַטָּה מן הארץ, מַה לְּפָנִים – מה היה קודם שנברא העולם, מַה לְּאָחוֹר – מה יהא בעתיד. מַעֲשֵׂה לוֹט וּבְנוֹתָיו (בראשית יט ל-לח), נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין בציבור, וְלֹא חַיְישִׁינָן לִכְבוֹדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שהיה לוט קרובו, וגנאי הוא לו. מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר, נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין, מִשּׁוּם שאין בכך גנאי ליהודה, אלא אדרבה, דְּשֶׁבַח לִיהוּדָה, מִשּׁוּם דְּאוֹדֵי – שהודה על האמת.

שנינו במשנה, 'מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הָרִאשׁוֹן, והיינו הפסוקים שבהם מסופר שישראל ביקשו מאהרן שיעשה להם את העגל, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם', וְלֹא חַיְישִׁינָן לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה – כדי שעל ידי בושה זו יתכפר להם חטא זה. הַקְּלָלוֹת וְהַבְּרָכוֹת שבתורה נִקְרָאִים וּמִתַּרְגְּמִין, וְלֹא יְהֵא אֶחָד מַתְחִיל בקללות ופוסק באמצע וְאֶחָד ממשיך את הקללות וגּוֹמֵר, אֶלָּא הַמַּתְחִיל בהן הוּא גּוֹמֵר אֶת כֻּלָּן (וכטעם שהתבאר לעיל (פ"ג) שנאמר (משלי ג יא) 'מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ', ואם יפסיק העולה באמצע הקללות, נראה כמואס וקץ בתוכחת ה'. ועוד, שאין אומרים ברכה על הפורענות). וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא רק בקְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ספר ויקרא, פרשת בחוקותי), שהן אמורות בלשון רבים, והן חמורות יותר, כִּדְכַתְבִינָן לעיל בְּפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (פ"ג). אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין, וְלֹא חַיְישִׁינָן דִּילְמָא אָתֵי לְמֶעְבַּד מִיִּרְאָה – ואין חוששים שמא יבוא האדם לעבוד את ה' מיראת העונש ולא מאהבת ה'.