מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 7

משנה

אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת למתים בַּמּוֹעֵד להשתמש בהם לאחר חול המועד, אֲבָל מְחַנְּכִין – מתקנים אֶת הַכּוּכִין שכבר נעשו מערב יום טוב, להאריך או להרחיב מעט, שזהו רק גמר המלאכה, והרי זה כשאר צורכי הרבים שמותר לעשותן בחול המועד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת – תוספת חפירה לקבר לצורך המת בַּמּוֹעֵד. וְאָרוֹן הנעשה לצורך קבורת מת, מותר לעשות זאת בחול המועד רק בשעה שהוא עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר, כדי שלא יחשדוהו שעושה מלאכה סתם בחול המועד (שהרי לרוב המתים אין דרך לעשות ארון). רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר לנסר עצים כדי לבנות ארון, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּו כבר נְסָרִים מוכנים מערב החג.

גמרא

שנינו במשנה, 'אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד'. מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כשעושה כן כדי לְהִיקָּבֵר בָּהֶן אַחַר הַמּוֹעֵד, אבל אם חופרם לצורך המועד, הדבר מותר.

מבררת הגמרא, מַאי – מה הם 'כּוּכִין', וּמַאי 'קְבָרוֹת' שהוזכרו במשנתנו. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, 'כּוּכִין' היינו בַּחֲפִירָה הנעשית בתוך האדמה, וּ'קְבָרוֹת' היינו בְּבִנְיָן שעל גבי הקרקע. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, כּוּכִין בַּחֲפִירָה, וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן.

שנינו במשנה, 'אֲבָל מְחַנְּכִין אֶת הַכּוּכִין'. מבררת הגמרא, כֵּיצַד מְחַנְּכִין את הכוכים. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, שֶׁאִם הָיָה הכוך אָרוֹךְ יותר מידי, מְקַצְּרוֹ. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו בביאור לשון 'מחנכין', שמַאֲרִיךְ בּוֹ וּמַרְחִיב בּוֹ.

שנינו במשנה, 'וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר'. תָּנִּינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – יש ללמוד ממשנתנו דין זה האמור בפירוש בברייתא, שכך שנינו בה, עוֹשִׂין בחול המועד כָּל צָרְכֵי הַמֵּת, גוֹזְזִין לוֹ שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִין לוֹ כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן מִנְּסָרִים הַמְנוּסָּרִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵבִיא נְסָרִים וּמְנַסְּרָן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, בצינעא. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שמותר אפילו לנסר נסרים לצורך הכנת ארון למת, דִּסְתָם מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ – כיון שסתימת לשון משנתנו היא כדבריו.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ו), לֹא שָׁנוּ דין זה, שההיתר לעשות ארון למת הוא רק בצינעא, אֶלָּא בָּאָדָם שֶׁאֵינוֹ מְפוּרְסָם, אֲבָל אָדָם מְפוּרְסָם שמת בחול המועד, עוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן וַאֲפִילּוּ בַּשּׁוּק, כיון שהכל יודעים שהוא מת, ושהארון נעשה עבורו. מביא הירושלמי מעשה בענין זה, כַּד דָּמַךְ – כשנפטר מהעולם רַבִּי חֲנִינָא, היה זה חול המועד, ואף על פי כן חַבְרִין עָבְדוּ לֵיהּ – עשו לו בני חבורתו, שהיו תלמידי חכמים, אָרוֹן בַּשּׁוּק. וְהַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹּא יָקוּץ לוֹ אֲרָזִים כדי לעשות ארון, כיון שנראה הדבר כעושה כן לצורך בנין. וְדִכְוָותָא – ובדומה לכך, לֹא יַחֲצוֹב לוֹ אֲבָנִים, לצורך קבורתו. וְאִם הָיוּ חֲצוּבוֹת מערב המועד, וצריך לחותכם ולהכינם, הרי זו פְּלוּגְּתָא – מחלוקתם דְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן, כשם שנחלקו במשנתנו לגבי נסרים, שחכמים מתירים לנסר את העצים לנסרים לשם הכנת הארון, וכן מתירים הם להכין את האבנים החצובות לצורך קבורתו. ורבי יהודה שאסר לנסר נסרים לצורך ארונו, יאסור גם להכין את האבנים החצובות.

משנה

משנתנו עוסקת בענין נישואין בחול המועד, ובענין תכשיטי נשים: אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת או גרושות של אחרים, וְלֹא מְיַיבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ כשנושא אשה חדשה, אף שכבר היתה נשואה לאדם אחר, ובגמרא יבואר מה החסרון בשמחה זו. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ, שכיון שכבר היתה נשואה לו, אין בכך שמחה מיוחדת.

וְעוֹשָׂה אִשָּׁה אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד – מותר לאשה להעביר מיני סממנים שונים על פניה בחול המועד, לשם נוי, ואף אם עושה דבר שנמשך זמן ארוך, ולא תהנה ממנו אלא לאחר המועד, כגון הנחת סיד להסרת השיער המיותר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִשָּׁה לֹא תָּסוּד, מִפְּנֵי שֶׁבימים אלו של חול המועד, שמתחילה לעשות כן, נִּיוּוּל הוּא לָהּ, ורק לאחר המועד יהיה לה נוי בכך, ואין עושים דבר של צער וניוול בחול המועד, כשההנאה מכך לא תהיה אפילו יום אחד במועד עצמו, אלא רק לאחר המועד.