מביאה הגמרא מעשים נוספים בענין מלאכות בחול המועד: רַב יְהוּדָה, שָׁרָא לְמִעְקַר כִּיתָּנָא בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – התיר לעקור פשתן בחול המועד, מִשּׁוּם דַּחֲזֵי לַחֲפִיפָה – כיון שניתן להשתמש בפשתן כדי לכסות בו מיני מאכלים בלילה, מפני הטל. וְכן התיר לְמִיקְטַל כְּשׁוּתָא – לקצור כְּשּׁוּת, והוא מין צמח, דְּחָזֵי לְשִׁיכְרָא – הראוי לעשות ממנו שיכר בחול המועד עצמו. וְכן התיר לְמִעְקַר שׁוּמְשְׁמֵי – לעקור שומשומים, דְּחַזְיָאן לְנַאזְיֵא דְּאִית בְּהוּ – שהגרעינים שבהם ראויים לשימוש בחול המועד עצמו, להוציא מהם שמן או לטגנם בדבש.
רַבִּי יַנַּאי, הֲוָה לֵיהּ הַהוּא פַּרְדֵּיסָא דְּמָטָא (זִימְנֵיהּ) בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – היה לו פרדס שהגיע זמן קטיפת פירותיו בחול המועד, ואם לא היה קוטף את הפירות היו מתקלקלים, קַטְפֵיהּ – קטף רבי ינאי את הפירות, כדין מלאכת דבר האבד שמותר לעשותה בחול המועד. לְשָׁנָה – בשנה הבאה, שָׁהוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְפַרְדֵּיסַיְהוּ לְחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – השהו כולם את קטיפת הפירות מפרדסיהם לחול המועד, כיון שחשבו שהדבר מותר בכל אופן. ומחמת צערו של רבי ינאי שהגיעה תקלה על ידו ונכשלו בני אדם רבים בעשיית מלאכתן בחול המועד אַפְקְרֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְפַרְדֵּיסֵיהּ הַהוּא שַׁתָּא – הפקיר את כל פירות פרדסו של אותה שנה לעניים. ואמרו על מעשה זה ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ב) יָלְפִין מִקַּלְקַלְתָּא – דרך בני אדם ללמוד הנהגות מקולקלות מאחרים, כמו שלמדו העם מרבי ינאי שמותר לעשות מלאכה בחול המועד, וְלֹא יָלְפִין מִתַּקַּנְתָּא – אך אינם לומדים מהנהגות מתוקנות, שהרי כשהפקיר רבי ינאי את פירות פרדסו לא נהגו כך כולם.
עוד אמרו שם בירושלמי (ה"ג), רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רַבָּנָן אָמַר, פְּרַקְמַטְיָא אֲבוּדָה – סחורה העשויה להתקלקל אם לא יטפלו בה, שָׁרֵי לִמְטַלְטְלָא בְּמוֹעֲדָא – מותר לטלטלה בחול המועד, כגון להופכה מצד לצד כדי שלא תתעפש. הֲדָא שַׁיַּירְתָּא – שיירה של סוחרים העוברת ממקום למקום, וניתן לקנות מהם סחורה בזול, ואם ימתין האדם עד לאחר חול המועד כבר ימשיכו בדרכם ולא יוכל לקנות מהם, שָׁרֵי מִזְבַּן מִינֵּיהּ בְּמוֹעֲדָא – מותר לקנות מהם בחול המועד, והגם שזו רק מניעת רווח, והתבאר לעיל שבמקום מניעת רווח אסורה עשיית מלאכה אפילו בדבר האבד, כיון שכאן אין זו מלאכה ממש אלא רק מקח וממכר, הדבר מותר. והטעם שאנו מחשיבים זאת כדבר האבד, כיון שזה עיקר הרווח של משא ומתן, לקנות בזול ולמכור לאחר זמן ביוקר.
משנה
מַכְנִיס אָדָם פֵּירוֹתָיו לתוך הבית, מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, כיון שזהו דבר האבד. וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה – מוציא האדם את הפשתן מהמים שהוא שרוי בהם, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד – שלא יתקלקל הפשתן מחמת השריה המרובה, וּבִלְבַד (-ובתנאי) שֶׁלֹּא יְכַוֵּין אֶת מְלַאכְתּוֹ לעשותה בַּמּוֹעֵד. וְכוּלָּן – כל אותן מלאכות שהותרו משום דבר האבד, אִם כִּיוְּנוּ בעליהן אֶת מְלַאכְתָּם בכוונה לעשותה בַּמּוֹעֵד, יֹאבְדוּ המלאכות, וקנס הוא שקנסוהו חכמים על שכיון מלאכתו למועד.
גמרא
שנינו במשנה, 'מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא בברייתא, וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בְּצִנְעָא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, כדי שלא יבחינו בכך בני אדם ויבואו ללמוד ממנו היתר אף שלא במקום צורך. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב יוֹסֵף, הֲוָה לֵיהּ הָנָךְ כְּשׁוּרֵי – היו לו קורות עץ גדולות, שהוצרך להכניסם בחול המועד לתוך ביתו כדי שלא יאבדו, עַיְּילִינְהוּ בִּימָמָא – הכניסם ביום אל תוך ביתו. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, וְהָתַנְיָא בברייתא וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיס בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, ואם כן לא היה לך להכניסם ביום, אלא בלילה. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, צִנְעָא דְּהַאי – האופן להכניס קורות אלו בצינעא, יְמָמָא הוּא – הוא דוקא ביום, ולא בלילה. והטעם לכך, דְּכֵּיוָן דְּבֵּלְילְיָא בָּעוּ גַּבְרֵי יְתֵירֵי – כיון שבלילה יש צורך באנשים רבים יותר, וּבָעוּ מַדְכּוּרָא דְנוּרָא – וצריכים להדליק אבוקות של אש להאיר להם, אָוְושָׁא מִילְּתָא – מתפרסם הדבר יותר, ולכן היה טוב יותר להכניסם ביום, בצינעא.
