מסכת מעשר שני, פרק ד, משנה ו

משנה ו: מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בִּשְׁתַּיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע מֵחֻלִּין וְסֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ, נוֹתֵן לוֹ מִדְּמָאי:

משנה ו: להבנת המשנה יש להקדים, כי אף שהתבאר לעיל שאין מוכרים מעשר שני, היינו כאשר מוכר את הפירות על דעת שישארו בקדושתם והקונה יעלה אותם לירושלים, אך מותר למוכרם בדרך פדיון, והיינו שהפירות ייצאו לחולין ביד הקונה, והמעות שיתן הקונה למוכר ייתפסו בקדושת מעשר שני, והמוכר יעלה את המעות לירושלים ויקנה בהם מאכלים שייאכלו בקדושת מעשר שני. ונמצא שבמקח זה ישנם שני חלקים, א. העברת הפירות מרשות המוכר לרשות הלוקח, ככל מקח. ב. הוצאת הפירות מקדושת מעשר שני לחולין. משנתנו דנה באופן שהשתנה מחיר הפירות בין זמן עשיית קנין המשיכה לבין זמן נתינת המעות: מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע – עשה הקונה משיכה בפירות כדי לקנותם, בזמן ששוויים של הפירות היה סלע אחד, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ על ידי נתינת הדמים, עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם – נעשה מחיר הפירות שני סלעים, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע אחד בלבד, כפי שהיה בשעת המשיכה, אך כיון שצריך הוא לתת כעת את דמי פדיונו, אין מעשר שני יוצא לחולין בפחות משוויו עתה, ולכן צריך להוסיף סלע נוסף לפדיון מעשר שני, אך את הסלע השני אינו צריך לתת למוכר, אלא וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע – מרויח הקונה את הסלע השני, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ – וסלע שני זה שהפריש הקונה כדי לפדות בו את הפירות של מעשר שני כראוי, נשאר שלו, ומעלה אותו לירושלים ואוכל בו מאכלים בקדושת מעשר שני.

מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בִּשְׁתַּיִם – עשה הקונה מעשה משיכה בפירות מעשר שני בזמן שהיה שוויים של הפירות שני סלעים, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ ולהוציאו לחולין בנתינת דמיו עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע אחד, וכיון שבשעת המשיכה כבר זכה הלוקח בפירות והתחייב לתת תמורתם שני סלעים, אך לענין פדיון מעשר שני די בסלע אחד, כיון שהפדיון נעשה כפי שוויים של הפירות כעת, לכן נוֹתֵן לוֹ סֶלַע אחד מֵחֻלִּין – ממעות חולין שיש לו, ובסלע זה נפדה המעשר ויוצא לחולין, והסלע קדוש בקדושת מעשר שני, וְכיון שהתחייב לו תמורת הפירות שני סלעים נותן לו סֶלַע נוסף שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, כלומר, סלע ממעות מעשר שני שהיו ברשות הקונה, ואינו נחשב כפורע חובו במעות מעשר שני, כיון שמתחילת המקח היה הדבר עומד לכך שיהיו ברשות המוכר בסוף המקח שני סלעים הקדושים בקדושת מעשר שני, ולכן אף שהוא חייב לתת סלע אחד של חולין כדי שיתחללו עליו הפירות, שאי אפשר לחלל פירות מעשר שני על מטבע של מעשר שני, מכל מקום את הסלע הנוסף יכול לתת לו מדמי מעשר שני שברשותו. אמנם אִם הָיָה המוכר עַם הָאָרֶץ, אינו יכול לתת לו מטבע מדמי מעשר שני שלו, שהרי אין מוסרים מעשר שני לעם הארץ, שאינו יודע לנהוג בהם כדין, אלא אם אינו רוצה לתת לו את שני הסלעים משל חולין, נוֹתֵן לוֹ סלע אחד מִדְּמָאי – ממעות מעשר שני של דמאי, והיינו שהופרשו על פירות של עמי הארץ, שחייבו חכמים להפריש עליהם מספק, ומותר למסור מעשר שני של דמאי לעם הארץ.