מסכת מעשרות, פרק א, משנה ה

משנה ה: אֵיזֶהוּ גָּרְנָן לַמַּעַשְׂרוֹת. הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים, מִשֶּׁיְּפַקְסוּ. וְאִם אֵינוֹ מְפַקֵּס, מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. אֲבַטִּיחַ, מִשֶּׁיְּשַׁלֵּק. וְאִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּק, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מֻקְצֶה. יָרָק הַנֶּאֱגָד, מִשֶּׁיֹּאגַד. אִם אֵינוֹ אוֹגֵד, עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי, עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ. כַּלְכָּלָה, עַד שֶׁיְּחַפֶּה.

וְאִם אֵינוֹ מְחַפֶּה, עַד שֶׁיְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי, עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ.

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹלִיךְ לַשּׁוּק. אֲבָל בְּמוֹלִיךְ לְבֵיתוֹ, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ:

משנה ה: במשניות הקודמות התבאר מהו שיעור ההבשלה של הפירות והירקות, שמאותו זמן הם חייבים במעשרות. אמנם אף לאחר אותו זמן מותר לאכול מהם אכילת עראי ללא הפרשת מעשרות, עד שתיגמר מלאכתם. ובתבואה, זמן גמר מלאכתה הוא בשעה שהובאה לגורן, שהוא מקום איסופה, ומאותו זמן אסור לאכול ממנה אפילו אכילת עראי ללא הפרשת תרומות ומעשרות.

ומבררת המשנה, אֵיזֶהוּ גָּרְנָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כלומר, מה נחשב בשאר הפירות והירקות הזמן של ה'גורן' בלשון מושאלת מתבואה), שמאותו זמן אסור לאכול מהם אפילו בדרך עראי, ומבארת, הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים, מִשֶּׁיְּפַקְסוּ – מזמן שינטל מהם השער הצומח בהם בקטנותם, בין אם ניטלים על ידי האדם, ובין אם נושרים מעצמם, וְאִם זהו מין קשואים ודלועים שאֵינוֹ מְפַקֵּס, זמנו הוא מִשֶּׁיַּעֲמִיד מהם האדם עֲרֵמָה.

אֲבַטִּיחַ, מִשֶּׁיְּשַׁלֵּק, והיינו שינטלו השערות הצומחות עליו בקטנותו, ויחליקוהו.

וְאִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּק, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מֻקְצֶה – שישטחו אותו כדרך שרגילים לשוטחם במקום המיוחד לכך, המכונה 'מוקצה'.

יָרָק הַנֶּאֱגָד – שרגילים למוכרו באגודות, מִשֶּׁיֹּאגַד.

ואִם אֵינוֹ אוֹגֵד, עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי, כלומר, אם הוא ממלא את הירק בכלים רבים, עד שימלא את הכלי האחרון רשאי הוא לאכול מהירק שבכל הכלים.

וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי, עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ – את כל מה שבכוונתו ללקט.

כַּלְכָּלָה, שזהו סל גדול, וממלא בו את כל הפירות, עַד שֶׁיְּחַפֶּה את הפירות בעלי אילן, כדי שלא יכמשו הפירות, וְאִם אֵינוֹ מְחַפֶּה, עַד שֶׁיְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי.

וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי, עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ מפירות אלו.

מוסיפה המשנה ואומרת, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמרו כל השיעורים הללו, בְּמוֹלִיךְ לַשּׁוּק למוכרם, כיון שאין הדבר תלוי בדעתו, שהרי יתכן שימצא בדרכו לוקח שיקנה את הפירות, והמקח הוא אחד מהדברים המחייבים במעשרות, אֲבָל בְּמוֹלִיךְ לְבֵיתוֹ, אפילו אם הגיעו הפירות לשיעורים הללו אינם נחשבים כמי שנגמרה מלאכתם להתחייב במעשרות, אלא עדיין אוֹכֵל מֵהֶם אכילת עֲרַאי, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ, שרק באותו זמן מתחייבים הפירות במעשרות, שנאמר 'בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת'.