מסכת נגעים, פרק ד, משנה א

פרק ד, משנה א: יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמֵּא בְכָל מַרְאֵה לֹבֶן, וְאֵין בּוֹ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

פרק ד, משנה א: כפי שהתבאר בפרק הקודם, יש כמה סימני טומאה בנגעים, ובפרק זה יבוארו החילוקים שיש בין סימני הטומאה השונים. ומשנתנו פותחת בביאור החילוקים שבין שער לבן לבין פשיון (ששניהם סימני טומאה בנגעי עור הבשר, בשחין ובמכוה). יֵשׁ חומרות מסוימות בְּסימן טומאה של שֵׂעָר לָבָן, מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ חומרות מסוימות בְּסימן טומאה של פִשְׂיוֹן, מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. ומבארת המשנה את החומרות שיש בשער לבן, שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה – מיד כשרואהו הכהן בפעם הראשונה, ואילו הפשיון מטמא רק לאחר הסגר, וּמְטַמֵּא השער הלבן בְכָל מַרְאֵה לֹבֶן, ואפילו אם זהו מראה הכהה יותר מארבעת המראות שנמנו בתחילת המסכת, ואילו הפשיון מטמא רק באחד מארבעת מראות הלובן הללו, וְאֵין בּוֹ סִימַן טָהֳרָה – לעולם אין שער לבן נעשה לסימן טהרה, ואפילו אם התמלא הגוף כולו בשער לבן, מה שאין כן בפשיון, שאם התפשט ופרח הנגע בכל גופו הרי זה סימן טהרה. ומונה המשנה את החומרות שיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן ואין בשער לבן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא אפילו בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, ומטמא כשהוא חוּץ לַנֶּגַע, שהרי זו התפשטות אל מקום שלא היה בו נגע בתחילה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן, שיש בו שיעור של שתי שערות, ובאורך שניתן לחותכו במספריים, מטמא רק כשהוא בתוך הנגע, ומטמא רק בנגעי עור אדם, בשחין ובמכוה, ולא בשאר נגעים.