מסכת נגעים, פרק ו, משנה ד

משנה ד: בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, רַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טְמֵאִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַעֲטוּ מִכַּשִּׁעוּר:

משנה ד: היתה הבַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכַּגְּרִיס, וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, וטימאה הכהן כדין, שהרי מחיה בתוך הבהרת זהו סימן טומאה מוחלט, רַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ – בין אם התרבתה הבהרת ובין אם התרבתה המחיה, או שנתמעטה הבהרת או שנתמעטה המחיה, טְמֵאִין, כיון שאין התמעטותם מבטל את סימן הטומאה שבהם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַעֲטוּ מִכַּשִּׁעוּר, והיינו שתשאר הבהרת לכל הפחות כגריס, ותשאר המחיה לכל הפחות כעדשה, ותהיה המחיה 'מבוצרת', כלומר, מוקפת בבהרת בשיעור כעדשה מכל צד, שזהו שיעור הטומאה שבהם.