מסכת נגעים, פרק ח, משנה ז 2

המשך משנה ז: וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ כְמוֹת שֶׁהָיוּ. פָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, הֲרֵי הוּא טָהוֹר:

המשך משנה ז: וְכֻלָּן – כל אלו שפרחה הצרעת בכל גופם, בין שבתחילה טימאו הכהן ואחר כך פרחה הצרעת בכל גופו שדינו שהוא טהור, ובין שראהו הכהן בתחילה כשכל גופו מכוסה צרעת ללא סימני טומאה, והסגירו, ואחר שבועיים של הסגר שלא נולדו בו סימני טומאה טיהרו הכהן, ובין שראהו הכהן בתחילה כשכל גופו מצורע ויש בו סימני טומאה, וטימאו הכהן בהחלט, ולאחר זמן נסתלקו סימני הטומאה ונטהר (רמב"ם), שֶׁלאחר שנטהרו על ידי הכהן חָזְרוּ בָהֶן והבריאו רָאשֵׁי אֵבָרִים שלהם, הֲרֵי אֵלּוּ חוזרים להיות כְמוֹת שֶׁהָיוּ בתחילה, קודם שפשטה הצרעת בכל גופם. ולכן, באופן הראשון, שהיה טמא ונטהר מחמת שכולו הפך לבן, עתה שהבריאו ראשי אצבעותיו חוזר לטומאתו, שהרי נראה בו בשר חי. ובאופנים האחרים, שהיה טהור מחמת שלא היו בו סימני טומאה, או מחמת שהסתלקו ממנו סימני טומאה, אף כשהבריאו ראשי אצבעותיו הרי הוא נשאר בטהרתו (כיון שבשר חי מטמא את מי שהפך כולו לבן, רק אם הפיכתו ללבן טיהרה אותו, כמו באופן הראשון, ואילו כאן היה טהור גם לולא שהפך לבן, ולכן מה שנראה בו בשר חי אינו מטמא אותו). ואם לאחר שהבריאו אותם ראשי איברים פָּרְחָה הצרעת בְמִקְצָתוֹ של אחד מאיברים אלו, הרי זה סימן טומאה של פשיון וטָמֵא. ואם המשיכה הצרעת ופָּרְחָה בְכֻלּוֹ, הרי זו צרעת שפרחה מתוך נגע טמא, וממילא הֲרֵי הוּא טָהוֹר, כדין מי שהפך כולו לבן מתוך נגע טמא, שהוא טהור.