מסכת נגעים, פרק יב, משנה ו

משנה ו: אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָׂה, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (שם). אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת, אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה:

משנה ו: הכהן הרואה את הנגע אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ (-של עצמו) וּמַסְגִּיר, וְלֹא עומד בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ, וּמַסְגִּיר את הבית לשבעה ימים, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים'. וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ של ההסגר וְרָאָה, אִם פָּשָׂה – אם התפשט הנגע, הרי דינו הוא כמפורש בפסוק 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע, וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא'. עוד נאמר בענין זה, לאחר הוצאת האבנים המנוגעות, 'וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת, וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים. וְעָפָר אַחֵר יִקַּח, וְטָח אֶת הַבָּיִת', ולשון 'אבנים אחרות' ו'עפר אחר' באו ללמד שאֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, אלא אבנים ועפר חדשים, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם – ואינו מביא סיד כלל, שהרי נאמר 'עפר', וסיד אינו עפר. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אבן אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם, אפילו אם היא גדולה כמו אותם שתים שהיו שם, שנאמר 'ולקחו אבנים', והיינו לכל הפחות שתים. וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אבן אַחַת, שנאמר 'אל תחת האבנים', והיינו לכל הפחות למקום של שתי אבנים, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, שתים תַּחַת שָׁלשׁ, ואף שתים תַּחַת אַרְבַּע.

מִכָּאן אָמְרוּ – מדין זה של נגעי בתים אמרו חכמים כלל זה, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שהרי כאשר יש נגע בקיר שבין שני בתים, ונמצא שהוא משותף לאדם שהנגע נראה בתוך ביתו ולשכנו, גם השכן צריך להתעסק עמו בענין זה, ולכן שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין את האבנים, שנאמר 'וחלצו את האבנים' בלשון רבים, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שנאמר 'ושפכו את העפר אשר הקצו', שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים, שנאמר 'ולקחו אבנים אחרות'. אֲבָל הוּא – בעל הבית המנוגע לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת', בלשון יחיד, ללמד שאֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה של העפר בבית.