מסכת נזיר, פרק ד, משנה א

פרק ד, משנה א: מִי שֶּׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וָאָנִי, וָאָנִי, כֻּלָּם נְזִירִין. הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻלָּן. הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִין. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר פִּי כְּפִיו וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה וָאָנִי, מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלּוֹ קַיָּם, הֲרֵינִי נְזִירָה וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר וָאָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

פרק ד, משנה א: מִי שֶּׁאָמַר 'הֲרֵינִי נָזִיר', וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר 'וָאָנִי', כלומר, גם אני אהיה נזיר כמותו, ושמע אדם שלישי את דבריו של השני ואמר 'וָאָנִי', כלומר, גם אני אהיה נזיר כמותו, הרי כֻּלָּם נְזִירִין (ובתנאי שכל אחד מהם אמר את דבריו ב'תוך כדי דיבור' לדברי חבירו). אם לאחר זמן הֻתַּר נדר הנזירות של הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻלָּן, כיון שלא נדרו נדר בפני עצמם, אלא תלו את עצמם בנדרו של הראשון, ואם הותר והתבטל נדרו של הראשון, התבטלו גם נדריהם. אך אם הֻתַּר נדרו של הָאַחֲרוֹן, רק הָאַחֲרוֹן מֻתָּר, וְכֻלָּם אֲסוּרִין, שהרי אינם תלויים בו.

אָמַר אדם 'הֲרֵינִי נָזִיר', וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ, וְאָמַר פִּי כְּפִיו להאסר בשתיית יין, וְכן אם אמר שְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ להאסר בגזיזה, הֲרֵי זֶה השני נָזִיר.

אמר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה 'וָאָנִי', הרי הוא מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְאילו נדר הנזירות שֶׁלּוֹ נשאר קַיָּם. אך באופן הפוך, שאמרה האשה הֲרֵינִי נְזִירָה, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר וָאָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, כיון שבכך שנדר בלשון שהוא תלוי בנדר נזירותה הרי זה כאילו קיים את נדרה, ולאחר שקיים הבעל את נדרה של אשתו, שוב אינו יכול להפירו.