מסכת סנהדרין, חזרה, פרק י, ו – פרק יא, ד

פרק י, משנה ו: כאשר שורפים את עיר הנדחת צריך לקבץ את שללה אל תוך רחובה, ואם אין לה רחוב, עושים לה רחוב לצורך כך. היה לה רחוב מחוץ לעיר, כונסים אותו לתוך העיר. אין שורפים בעיר הנדחת קדשי שמים, ולכן פודים את ההקדשות שבה, והתרומות שבה ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקודש יגנזו. לאחר שנשרפה עיר הנדחת, לרבי עקיבא אסור לבנותה מחדש רק כעיר ממש, ולרבי יוסי הגלילי אסור לעשותה אפילו גנות ופרדסים.
פרק יא, משנה א: אלו הם החייבים מיתת חנק, המכה את אביו או אמו ועשה בהן חבורה, ורק בעודם חיים [אבל המקלל אביו או אמו חייב גם אם קללם לאחר מיתתם], וגונב נפש מישראל והשתמש בו, לתנא קמא אפילו בפחות משוה פרוטה, ולרבי יהודה רק אם השתמש בו לכל הפחות בשוה פרוטה. הגונב את בנו, לרבי יוחנן בן ברוקה חייב, ולחכמים פטור. הגונב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לרבי יהודה חייב, ולחכמים פטור. וזקן ממרא, ונביא שקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, הבא על אשת איש, ועדים זוממים שהעידו על בת כהן שזינתה, שנענשים בחנק כמו המיתה שהיתה ראויה לבועל, אם היתה עדותם מתקבלת [ולא בשריפה, כפי שהיתה האשה נענשת על פי עדותם].
משנה ב: בירושלים היו שלשה בתי דינים, בפתח הר הבית, בפתח העזרה ובלשכת הגזית, וכשיש מחלוקת באחת הערים בין אחד החכמים לבית הדין שבעירו, באים לבית דין שבפתח הר הבית, ואומרים להם את ההלכה. ואם אינם יודעים, הולכים לבית דין שבפתח העזרה. ואם אינם יודעים, הולכים לבית דין שבלשכת הגזית, ואם הכריעו שלא כדבריו, וחזר לעירו והורה לעשות מעשה נגד דעת הסנהדרין שבלשכת הגזית, הרי זה זקן ממרא החייב מיתה. אך אם רק לימד את ההלכה כפי שהוא סובר, ולא הורה כן למעשה, פטור. תלמיד שעדיין לא הגיע להוראה, גם אם הורה למעשה שלא כדברי הסנהדרין, פטור.
משנה ג: זקן ממרא שהורה הוראה נגד דבר המפורש בתורה, כגון שאמר שאין מצוות תפילין כלל, אינו חייב מיתה. ורק אם הורה בדבר שחכמים דרשוהו, כגון שהורה שיש חמשה בתים בתפילין, חייב.
משנה ד: זקן ממרא שהתחייב מיתה, אין הורגים אותו בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה [גם אם בינתיים גלתה הסנהדרין ליבנה], אלא בבית דין הגדול שבירושלים. ולדברי רבי עקיבא הורגים אותו בחול המועד הקרוב, ולרבי יהודה הורגים אותו מיד, וכותבים ושולחים לכל מקום לפרסם את עונשו, שנהרג על שהורה הלכה למעשה נגד הסנהדרין.