מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ו (ד) ופרק ז (א)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת עירובין, פרק שישי (ד)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

לח. האב ובנו הרב ותלמידו שהן שרויין בחצר אינן צריכין לערב מפני שהן כבית אחד, ואף על פי שפעמים אוכלין על שלחן אחד ופעמים אינן אוכלין הרי הן כבית אחד. (עירובין פרק ד הלכה ה)

לט. מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורים במבוי ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. (עירובין פרק ה הלכה יג)

מ. אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו, אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רוחב ארבעה מרוח אחת. (שבת פרק יז הלכה ז)

מא. מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל ועירבו כולן דרך חלונות, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נעשים כיחיד במקום גוי. (עירובין פרק ה הלכה יח)

מב. חצר שישראלים וגוי שרויין בה והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה ועשו עירוב דרך חלונות, אף על פי שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות הרי הן אסורין להוציא מבית לבית דרך פתחים מפני הגוי עד שישכיר, שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד במקום הגוי. (עירובין פרק ב הלכה טו)

מג. שתי חצירות זו לפנים מזו ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות, הפנימית מפני שלא עירבה והחיצונה מפני אלו שלא עירבו שעוברין עליהן, עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה אבל אין מטלטלין מזו לזו. (עירובין פרק ד הלכה יט)

מד. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב הפנימית בהתירה עומדת, שכח אחד מן בני הפנימית ולא עירב עמהן אף החיצונה אסורה מפני אלו בני הפנימית שלא עלה להן עירוב שהן עוברין עליהן. (עירובין פרק ד הלכה כ)

מה. עשו שתיהן עירוב אחד אם הניחוהו בחיצונה ושכח אחד מהן ולא עירב בין שהיה מבני החיצונה בין מבני הפנימית שתיהן אסורות עד שיבטל להן שהרי ביארנו שמבטלין מחצר לחצר, ואם הניחו עירובן בפנימית ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב חיצונה אסורה ופנימית מותרת במקומה, שכח אחד מבני הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל להן. (עירובין פרק ד הלכה כא)

מו. היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אינן צריכין לערב אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצירו, ואם היה גוי בפנימית אף על פי שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו. (עירובין פרק ד הלכה כב)

מז. שלש חצירות הפתוחות זו לזו ורבים בכל חצר מהן, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד, היה בכל חצר מהן אחד אף על פי שרבים דורסין בחיצונה אינן צריכין לערב שכל אחד מהן מותר במקומו, היו שנים בפנימית הואיל והן אסורין במקומן עד שיערבו הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה עד שיערבו שנים שבפנימית, זה הכלל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה מפני שעוברת עליהן. (עירובין פרק ד הלכה כג)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת עירובין, פרק שביעי (א)

א. חלון שבין שתי חצירות אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, אפילו כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה או כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה אם רצו יושבי שתי החצרות לערב כולן עירוב אחד הרשות בידן ויעשו כחצר אחת ויטלטלו מזו לזו, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, היה החלון פחות מארבעה או שהיה כולו למעלה מעשרה מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן. (עירובין פרק ג הלכה א)

ב. במה דברים אמורים בחלון שבין שתי חצירות אבל שבין שני בתים אפילו היה למעלה מעשרה, וכן חלון שבין בית לעליה אם רצו מערבין עירוב אחד אף על פי שאין ביניהם סולם, והוא שיהיה בו ארבעה על ארבעה, היה חלון עגול אם יש בו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כמרובע. (עירובין פרק ג הלכה ב)