מסכת עירובין, פרק א, שיעור 12

כפי שהתבאר לעיל, חצר שאחת ממחיצותיה נפרצה לרשות הרבים או לכרמלית, נאסרת בטלטול, ואינה ניתרת בהנחת לחי או קורה, אלא יש צורך בשני פסים משני צידיה ברוחב משהו, או בפס אחד של ארבעה טפחים. הגמרא מבארת עתה שמה שהתירו חכמים את המבוי על ידי לחי או קורה, ולא הצריכו פס ארבעה או שני פסים ברוחב משהו כמו בחצר, הוא רק במבוי שיש לו צורת מבוי, אך מבוי שדומה לחצר אינו ניתר בלחי וקורה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מָבוֹי רבוע, שֶׁאָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ, אֵינוֹ נִתַּר בְּלֶחִי ברוחב מַשֶּׁהוּ, אלא יש צורך בפס ברוחב ארבעה טפחים. דין נוסף: אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, מָבוֹי שֶׁאָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ, אֵינוֹ נִתַּר בְּקוֹרָה טֶפַח.

הגמרא מבארת את הטעם בשני דינים אלו: אָמַר רַבִּי זֵירָא, כַּמָּה מְכַוְונָן שְׁמַעְתְּתָא דְּסָבֵי – כמה מכוונים ונכונים דבריהם של זקנים אלו, שאמרו כן בשם רב, והטעם לכך, כֵּיוָן דְּאָרְכּוֹ של המבוי כְּרָחְבּוֹ, אין זה נראה כמבוי אלא הֲוָה לֵיהּ – הרי זה כ'חָצֵר', וְחָצֵר אֵינָהּ נִתֶּרֶת בְּלֶחִי וְקוֹרָה, אֶלָּא בְּפַס ברוחב אַרְבָּעָה טפחים.

אָמַר רַב נַחְמָן, נַקְטִינָן – אנו פוסקים להלכה, אֵיזֶהוּ מָבוֹי שֶׁנִּתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, כָּל שֶׁאָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ, ולא שהם שוים, ולא שרחבו יתר על ארכו ['ארכו' של מבוי הוא הכיוון שממנו נכנסים אליו מרשות הרבים, ויוצאים ממנו לרשות הרבים, ו'רחבו' הוא הצד שאליו פתוחים החצרות והבתים]. תנאי נוסף, וּבָתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ – שפתוחים לו לכל הפחות שתי חצרות, ובכל חצר יש לפחות שני בתים. והטעם לתנאי זה, כיון שלא התירו מבוי בלחי וקורה אלא במקום שמלבד זאת יש גם עירובי חצרות ושתופי מבואות, הנעשים בפת בין השכנים שבחצר, ובין החצרות שבמבוי, ואם אין שני בתים בחצר הרי אין אדם אחד עושה עירוב חצרות, וכן אם אין שתי חצרות במבוי הרי אינם עושים שיתופי מבואות, ובאופן זה לא התירו חכמים את המבוי בלחי וקורה (רבינו יהונתן).

וְאֵי זוֹ הִיא חָצֵר שֶׁאֵינָהּ נִתֶּרֶת בְּלֶחִי וְקוֹרָה אֶלָּא בְּפַס אַרְבָּעָה, כָּל שֶּׁאֵין אָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ. אֲבָל אָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ, וַאֲפִילוּ בשיעור מַשֶּׁהוּ, הַוְיָא לָהּ כְּמָבוֹי, וּמָבוֹי בְּלֶחִי וְקוֹרָה סַגִּי – ולהתיר מבוי די בלחי וקורה, והוא הדין לחצר כזו שאורכה יתר על רוחבה, שדי לה בלחי וקורה [ואף על פי שמבוי אינו ניתר בלחי וקורה אם אין בתים וחצירות פתוחים לו, חצר זו ניתרת בלא זה, כיון שלא הצריכו בתים וחצירות אלא למבוי הקרוב לרשות הרבים. (תוספות)]

משנה

כפי שהתבאר במשניות הקודמות, מבוי מותר בטלטול על ידי הנחת קורה בראשו, מעל הפתח. משנתנו מבררת את צורתה וחוזקה של אותה קורה, הראויה להתיר את המבוי: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ, שהנחתה מתירה את המבוי בטלטול, צריכה להיות רְחָבָהּ בשיעור שיש בו כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ – שיהא ניתן להניח עליה אריח, ולא יפול, ומבארת המשנה, וְהָ'אָרִיחַ' האמור כאן, הוא חֲצִי לְבֵינָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, נמצא שרוחב אריח זה הוא טפח ומחצה, ולכן דַּיָּהּ לַקוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח, כְּדֵי שתהא ראויה לְקַבֵּל על גבה אָרִיחַ המונח לְרָחְבּוֹ, כלומר, שרוחב האריח, שהוא טפח ומחצה, יהא כנגד רוחב הקורה, שהיא טפח. והטעם בכך, שבשיעור זה נראית הקורה כהתחלת בנין, שניתן להניח עליה אריחי בנין, ולבנות על גבה.

ממשיכה המשנה בדיני קורה זו: כפי שהתבאר, צריכה הקורה להיות רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּצריכה להיות גם בְּרִיאָה – חזקה בשיעור שתוכל לְקַבֵּל אָרִיחַ – שורת אריחי בנין לכל אורכה ולא תישבר מכובדם (רבינו יהונתן), ועל ידי זה ניכר שהונחה בקביעות, ולא באופן עראי, ויש היכר לעוברים ושבים שאין לטלטל ממנה לרשות הרבים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין טעם הנחת הקורה משום 'היכר', אלא משום שנחשבת היא כ'מחיצה' ממש, ולכן די בכך שתהיה רְחָבָה כדי לקבל אריח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה בשיעור זה. מוסיף רבי יהודה ואומר, אף אם הָיְתָה הקורה שֶׁל קַשׁ וְשֶׁל קָנִים, שזהו מין שאין בכוחו כלל להחזיק אריחי בנין, רוֹאִין [-דנים] אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת, ומכשירה את המבוי.

מוסיף רבי יהודה אופנים נוספים שבהם 'רואים' את הקורה כאילו היא כשירה: היתה הקורה עֲקוּמָה, ועקמימותה בולטת אל מחוץ למבוי, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא פְּשׁוּטָה, וכולה מעל פתח המבוי. היתה הקורה עֲגוּלָה – מעוגלת, כמו צינור, ומחמת כן לא ניתן להניח עליה אריח, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא מְרֻבַּעַת, ואם יש בה רוחב טפח, הרי היא כשירה. ומבארת המשנה היאך יודעים אם יש ברוחבה טפח, אִם יֵשׁ בְּהֵיקֵפָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, הרי יֵשׁ בָּהּ רֹחַב טֶפַח. [פירשנו כדעת רבינו יהונתן, שדינים אלו נאמרו בשיטת רבי יהודה, אמנם דעת הרמב"ם ועוד ראשונים שאף חכמים מודים לשני הדינים האחרונים, של קורה עקומה וקורה עגולה, ומכשירים אותה].

גמרא

שנינו במשנה שהקורה המכשירה את המבוי צריכה להיות חזקה כדי לקבל אריח. הגמרא מבארת עתה את דין העמודים שעליהם מונחת הקורה: אָמַר רַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא, קוֹרָה שֶׁאָמְרוּ חכמים להיתר מבוי, צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא בְּרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וכפי ששנינו במשנה, וּמַעֲמִידֵי קוֹרָה – העמודים שהקורה נסמכת עליהם, אֵין צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ בְּרִיאִין כְּדֵי לְקַבֵּל קוֹרָה וְאָרִיחַ, אלא די בכך שיהיו חזקים להחזקת הקורה עצמה, ללא אריחים המונחים עליה, שהרי באמת אין מניחים אריחים על הקורה, אלא לשם היכר יש צורך שתהא הקורה חזקה כל כך, אך במעמידי הקורה אין צורך בהיכר זה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין לגבי הקורה עצמה ובין לגבי העמודים המחזיקים אותה אמרו חכמים שיעור זה, ולכן עמודים אלו צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיאִין כְּדֵי לְקַבֵּל קוֹרָה וְאָרִיחַ, שאם לא כן אף בקורה עצמה אין את ההיכר הנצרך, שהרי מעמידי הקורה מוכיחים שלא ניתן להניח אריחים על הקורה, ואין זה היכר ראוי להיתר המבוי.