מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 28
מביאה הגמרא מיני מאכלים שונים, ודנה בהם על פי כלל זה שאמר שמואל. בָּשָׂר חַי – שאינו צלוי כל צרכו (רשב"א), הרי הוא נאכל כמו שהוא, ולכן שיעורו כְּדֵי לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. בְּשַׂר צְלִי – בשר צלוי, רַבָּה אָמַר, דרך אכילתו היא כלפתן, ולכן שיעורו הוא כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ – עמו שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, דרך אכילתו היא כמות שהוא, ולכן שיעורו הוא כְּדֵי לֶאֱכֹל מִמֶּנוּ שתי סעודות. פוסק הרי"ף: וַהֲלָכָה כְּרַבָּה.
אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּא, מְעָרְבִין עירובי תחומין בְּבֵיצִים חַיּוֹת, כיון שהן ראויות לאכילה בשעת הדחק. מבררת הגמרא, וְכַמָּה – בכמה ביצים מערבים. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, סִינַי – רב יוסף, המכונה 'סיני' לפי שהיה בקי במשניות וברייתות, ומסודרים בפיו כאילו קיבלן בהר סיני, אָמַר שְׁתַּיִם – שיעור העירוב הוא בשתי ביצים.
משנה
משנתנו ממשיכה בהבאת דיניהם של מאכלים שונים, האם ניתן לערב בהם: מְעָרְבִין עירובי תחומין בִּדְמַאי – בפירות של עם הארץ, אף שחייבו חכמים לעשרם מספק, כיון שיש אופן שמותר לו לאוכלם ללא עישור, והיינו אם יפקיר את נכסיו ויהיה עני, ולעניים התירו חכמים לאכול דמאי. וְכן מערבים בְמַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שהופרשה ממנו תרומת מעשר [ואף שלא הופרשה ממנו תרומה גדולה, כיון שנטל הלוי את המעשר קודם שנגמרה מלאכתו, ובאופן כזה פטרתו תורה מהפרשת תרומה גדולה], וּבְמַעֲשֵׁר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, אף שעדיין לא נתן הבעלים את החומש שהוא חייב בו. וְהַכֹּהֲנִים יכולים לערב בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה, הראויים להם לאכילה [יש אומרים שדין זה הוא כשיטת סומכוס במשנה לעיל, שישראל אינו יכול לערב בתרומה (תוספות יו"ט) ויש אומרים שהוא הדין לישראל, אלא שבדרך כלל מצויה תרומה וחלה ביד כהן (תפארת ישראל), ויש שלא גרסו כלל דין זה במשנתנו]. אֲבָל לֹא – אין מערבים בְּטֶבֶל, שהוא אסור באכילה לכל, וְלֹא בְמַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שלא הופרשה ממנו תרומה גדולה, והיינו כשהפריש את המעשר אחר שנגמרה מלאכתו וחל עליו חיוב תרומה, וְלֹא בְמַעֲשֵׁר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ, שכל אלו אסורים באכילה, ולא ניתן לערב בהם.
משנה
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֵירוּבוֹ, להניחו קודם השבת בסוף אלפיים אמה, בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאינם בני דעת ואינם בני שליחות, שהרי אינם יודעים לומר שתהא שביתתו של פלוני במקום זה, אוֹ ששלחו בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב, כגון כותי, הכופר בדברי חכמים שתיקנו עירוב, ואדם החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד עליו, לכך באופנים אלו אֵינוֹ עֵירוּב, ואף אם הגיע לאותו מקום ומצא שעירובו מונח שם, יש לחשוש שלא הונח לשם עירוב, ואי אפשר לסמוך עליו. וְאִם אָמַר לְאַחֵר, כשר, לְקַבְּלוֹ מִמֶּנוּ – מאותו פסול, כגון קטן או כותי, ולהניח את העירוב בעצמו, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, ובגמרא יבואר הטעם לכך.
גמרא
שנינו במשנה 'הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כו' אינו עירוב'. אוֹקִימְנָא – העמדנו בגמרא דין זה בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, כיון שהמניח עירובי תחומין צריך לומר שעל ידי עירוב זה תהא שביתתו של פלוני במקום זה, וקטן אינו בר דעת לומר כן. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת, שאין צורך באמירה או בקנין, אלא די בכך שכל השכנים מניחים מזון בבית אחד, אף הַשּׁוֹלֵחַ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, הָוֵי – הרי זה עֵירוּב. דְּקָיְימָא לָן – שהרי אנו פוסקים הלכה כְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר, קָטָן גּוֹבֶה את העֵירוּב מכל השכנים, ואין בזה כל חשש.
(ספר יוחסין)
