מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 34
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים [והם רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, רבי אלעזר ברבי שמעון, ורבי יוסי ברבי יהודה], וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – שהם סוברים כשיטתו של רבי אליעזר, דְּאָמַר, יום טוב ושבת שחלו בזה אחר זה, שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן, וממילא ניתן להניח עירוב אחד ליום טוב ועירוב אחר לשבת.
תמהה הגמרא, וּמִי אָמַר רַב הָכִי – וכי יתכן שרב אמר כן, וְהָא אִתְּמַר – והרי נשנתה מימרא זו בבית המדרש, שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב הסמוכים זה לזה, [רַב אָמַר], אם נוֹלְדָה הביצה בָּזֶה – ביום האחד, כגון בשבת, אֲסוּרָה בָּזֶה – ביום השני, כגון ביום טוב, והבינה הגמרא שטעמו של רב הוא משום ששני הימים הם קדושה אחת, וכשם שביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אסורה בו ביום [משום מוקצה, שהרי בכניסת השבת לא היתה ראויה לאכילה, והקצה אותה האדם מדעתו] כך ביצה שנולד ביום טוב הסמוך לשבת, אסורה גם בשבת. ועל כל פנים מוכח שרב סובר שיום טוב הסמוך לשבת נחשב כקדושה אחת, ואיך יתכן שפסק כרבי אליעזר, ששתי קדושות הן.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, הָתָם – שם, בדין ביצה שנולדה ביום האחד שאסורה גם ביום שלאחריו, אין זה משום ששני הימים נחשבים כקדושה אחת, אלא מִשּׁוּם הֲכָנָה, שאסור להכין מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב. מבררת הגמרא, מַאי הֲכָנָה – מה היא ההכנה שיש כאן, והרי לא עשה האדם דבר כדי להכין את הביצה, אלא התרנגולת מעצמה הטילה אותה. ומבארת הגמרא, כִּדְתַנְיָא – דין זה הוא כפי ששנינו בברייתא, נאמר בפסוק (שמות טז ה) 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ', ויש לדרוש מפסוק זה שיום חוֹל מֵכִין לְשַׁבָּת, וְיום חוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב, וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב, וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת. ואם כן לעולם סובר רב שיום טוב ושבת שתי קדושות הן, והטעם שהביצה אסורה הוא משום הכנה.
תמהה הגמרא, וְאֶלָּא לפי זה, שאסור להכין משבת ליום טוב או מיום טוב לשבת, יש להקשות מהָא דִתְנַן – ממה ששנינו במשנתנו בשיטת חכמים, 'כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, מוֹלִיכוֹ [-לעירוב] בָּרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו – שוהה לידו עד שתשקע החמה, כדי שיחול עירובו, וְנוֹטְלוֹ עמו כדי שלא יטלוהו משם. וּבָא לוֹ בַּשֵּׁנִי, ומַחְשִׁיךְ עָלָיו כדי שיחול עירובו ליום השני, וְאוֹכְלוֹ', והיאך עושה כן, וַהרי בכך שהוא מניח את העירוב ביום טוב, הָא קָא – הרי הוא מֵכִין את העירוב מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, הוא מכין את העירוב לצורך שבת, שהרי יש צורך שיהא העירוב במקום כל בין השמשות.
מתרצת הגמרא, אָמַר לֵיהּ, מִי סָבְרַת – וכי סבור אתה שסוֹף הַיּוֹם הראשון קָנָה עֵירוּב, וממילא נמצא שמכין הוא מיום טוב לשבת, אין הדבר כן, אלא תְּחִלַּת הַיּוֹם השני קָנָה עֵירוּב, וְנמצא ששַׁבָּת מְכִינָה לְעַצְמָהּ.
תמהה הגמרא, אֶלָּא מֵעַתָּה – לפי דבריך אלו, שקניית העירוב היא בתחילת היום השני, יְעָרְבוּ בְּלָגִין, כלומר, הרי שנינו שאי אפשר לערב בפירות טבל שהפרישו מהם תרומות ומעשרות בתנאי שתחול ההפרשה רק בערב, כיון שעתה הפירות טבל ואינם ראויים לאכילה. ואם אנו אומרים ש'תחילת היום קונה עירוב', הרי בשעה שנכנס היום השני תחול ההפרשה, ויהיו הפירות מותרים באכילה, ומדוע אי אפשר לערב בהם. מתרצת הגמרא, לצורך עירוב בָּעִינַן – יש צורך בסְעֻדָּה הָרְאוּיָה לאכילה מִבְּעוֹד יוֹם, קודם כניסת השבת, כדי שבשעת כניסת השבת בודאי יהיה העירוב ראוי לאכילה, וְלֵיכָּא – ואין הדבר מתקיים באופן זה, כיון שקודם שנכנסה השבת הפירות עדיין טבל ואסורים באכילה.
ממשיכה הגמרא ומקשה: אֶלָּא הָא דִתְנַן – לפי דבריך, איך תבאר את מה ששנינו במשנתנו, 'רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ, שחל ביום שישי, ובֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, שחל ביום ראשון, מְעָרֵב שְׁנֵי עֵירוּבִין' וְכוּ', ומבואר שם שעירוב אחד מונח למזרח, והעירוב האחר למערב, והבינה הגמרא שהאחד מונח בסוף אלפיים אמה ממזרח העיר, והשני מונח בסוף אלפיים אמה ממערב לעיר, ואם כן, כאשר ביום הראשון חל העירוב במזרח, אינו יכול להלך בו ביום עד העירוב השני, הנמצא במערב, שהרי הוא מרוחק ממנו ארבעת אלפים אמה, יותר מתחום שבת, ואם כן קשה, הָא בָּעִינַן – הרי יש צורך שיהא העירוב סְעֻדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֵיכָּא – ואין הדבר מתקיים, שהרי אינו יכול להלך עד מקום העירוב קודם שחשכה.
מתרצת הגמרא, מִי סָבְרַת – וכי סבור אתה שביאור המשנה הוא דְּמַנַּח לֵיהּ – שמניח את העירוב בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָאן – למזרח, וּבְסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָאן – למערב, לֹא – אין הדבר כן, ואין זה ביאור המשנה, אלא דְּמַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה לְכָאן, וּבְסוֹף אֶלֶף אַמָּה לְכָאן, ונמצא שבין שני העירובים יש רק אלפיים אמה [והעיר עצמה הרי נחשבת כולה כארבע אמות, שרשאי להלך את כולה, ואינה בחשבון אלפיים אמה], ואף ביום הראשון, שחל עירובו למזרח, יכול להלך למקום עירובו שבמערב ולאוכלו, ולכן חל העירוב.
(ספר יוחסין)
