מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 37

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין הפרשת תרומות ומעשרות בתנאי בשני ימים טובים של ראש השנה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כֵּיצַד מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה שֶׁל פֵּרוֹת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי, ומבארת הברייתא, הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכָּלּוֹת – סלי פירות שֶׁל טֶבֶל, עומד ביום הראשון ואוֹמֵר, אִם האמת היא שהַיּוֹם חוֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ, תְּהֵא זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ, וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ, אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם, וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם תרומה, וּמַנִּיחָהּ, ואינו אוכלה בו ביום. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר שוב, אִם הַיּוֹם חוֹל, תְּהֵא זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ [והיינו אותה כלכלה שייחדה אתמול לתרומה תהא תרומה על הכלכלה השניה], וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ, אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם, וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם, וְאוֹכְלָהּ – אוכל את הכלכלה האחרת, וממה נפשך, אם אתמול היה חול, הרי חלה ההפרשה אתמול. ואם היום חול, חלה ההפרשה היום, ובכל אופן מותרים הפירות באכילה.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, שרשאי האדם להפריש תרומה מהפירות באופן זה, בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת, שהם נעשים מספק, וכיון שאחד מהם חול, מותר להפריש בו תרומה. אַבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא – אין הלכה כמותו, אלא כחכמים, שקדושה אחת הן, ובשתיהן אסור להפריש תרומה.

הגמרא מביאה מעשה בענין זה. יש להקדים, שאף שהותרו ביום טוב מלאכות שהן לצורך אוכל נפש, אין כל המלאכות מותרות, ואחת המלאכות האסורות היא מלאכת צידה, וכמו שאר מלאכות האסורות בשבת וביום טוב, אסורות אף אם נעשו על ידי גוי, כשעשאן לצורך ישראל. ואם כבר נעשה הדבר, יש להמתין לאחר צאת השבת או יום טוב שיעור זמן בכדי שייעשו: הַהוּא בַּר טַבְיָא – מעשה בצבי, דְּאֲתָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא – שהובא לביתו של ריש גלותא, דְּאִיתְּצִיד – לאחר שצדו אותו גויים עבור ריש גלותא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל גָּלֻיּוֹת, וְאִשְׁתְחִיט – ונשחט בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, ונחלקו האמוראים שהיו במקום כיצד יש לנהוג בו, רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא אָכְלֵי – אכלו את אותו צבי, דְּקָסָבְרִי – כיון שהם סברו ששני ימים טובים אלו, שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן, וממילא הותר ממה נפשך, אם היום הראשון היה חול, הרי ניצוד בהיתר. ואם היום הראשון היה קודש, ובאמת היה אסור באכילה ביום הראשון, הרי היום השני הוא חול, ומאחר והמתינו לאחר צאת היום הראשון שיעור זמן בכדי שיצודו אותו, עתה הוא מותר. וְרַב שֵׁשֶׁת לֹא אָכַל, דְּקָסָבַר – כיון שהוא סבר ששני ימים טובים אלו קְדֻשָּׁה אַחַת הֵן, ושניהם אסורים בהכנה.

אַשְׁכְּחֵיהּ – מצאו רַב שֵׁשֶׁת, שלא אכל, לְרַבָּהּ בַּר שְׁמוּאֵל, אָמַר לֵיהּ – שאל רב ששת את רבה בר שמואל, תָּנֵי מַר מִדִּי בִּקְדֻשּׁוֹת – האם שנה מר ברייתא בענין זה של 'קדושה אחת' ו'שתי קדושות', שיש בה משום סיוע להכריע מחלוקת זו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה בר שמואל, תָּנִינָא – אכן, שנינו ברייתא בענין זה, וכך שנינו בה, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסִי לַחֲכָמִים, בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת, ששתי קדושות הן, ונמצא שהיה מותר לאכול מאותו צבי ביום השני. אָמַר לֵיהּ רב ששת, אִי מַשְׁכַּחַת לְהוּ – אם תמצא את רב נחמן ורב חסדא, לֹא תֵּימָא לְהוּ וְלֹא מִדִּי – אל תאמר להם ברייתא זו, שלא יביישוני על שהחמרתי בחינם שלא לאכול מאותו צבי, שלא כדין.

הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא לִיפְתָּא דְּאָתָא לִמְחוֹזָא – מעשה היה שהביאו הגויים לֶפֶת לעיר מחוזא ביום טוב, חַזְיֵיהּ רָבָא דִּכְמִישָׁא – ראה רבא שהיא כמושה, שהחלה לנבול, אָמַר רָבָא, יש להתירה לישראל, דהָא וַדַּאי מֵאֶתְמוֹל עַקְרוּהָ – ודאי כבר אתמול עקרו אותה מהאדמה, מַאי אָמַרְתְּ – ולאיזה איסור עדיין יש לחשוש, דְּמִחוּץ לַתְּחוּם אָתָא – שהרי הביאום הגויים מחוץ לתחום, אף בזה אין חשש, כיון שהדין הוא שדבר הַבָּא בשבת מחוץ לתחום לְצורך יִשְׂרָאֵל זֶה, מֻתָּר הדבר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן זֶה, דְּאַדַּעְתָּא דְּנָכְרִים אָתָא – שהביאוהו למחוזא על דעת שיקנוהו גויים, ולא לצורך ישראל. ומחמת כן שָׁרָא לְהוֹ רָבָא לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ – התיר רבא לישראלים לקנות מהגויים את הלפת. אמנם, כֵּיוָן דְּלאחר זמן חָזָא – ראה רבא דְּמַיְיתֵי וּמַפְשֵׁי – שמרבים להביא לפת ביום טוב, והבין שבודאי ריבוי זה הוא לצורך ישראל, אָסַר לְהוֹ – אסר על ישראל לקנות מהם.

הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין זה: הַנְהוּ בְנֵי גְּנָנָא – מעשה באותם בני אדם שאומנותם להכין כילות לחתנים, ונותנים שם הדסים, דְּגַזוּ לְהוּ נָכְרִים אַסָּא בְּיוֹמָא טָבָא – שהיו הגויים חותכים עבורם הדסים ביום טוב, לְאוּרְתָא – בלילה, במוצאי יום טוב, שָׁרָא לְהוּ רָבִינָא לְאוֹרוֹחֵי לְאַלְתָּר – התיר להם רבינא להריח הדסים אלו מיד, ולא הצריכם להמתין כלל. אָתוּ וְשָׁיְילוּהוּ לֵיהּ לְרָבָא – באו ושאלו את רבא האם הדבר מותר, אָמַר לְהוּ – השיב להם רבא, בָּעִינָן – יש צורך להמתין לאחר צאת יום טוב שיעור זמן 'בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ' – שהיו יכולים להספיק לקצוץ את ההדסים, וקודם לכן אסור להנות מהם. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שיש להמתין שיעור זמן בכדי שיעשו [אף רבינא מודה לעיקר דין זה, אלא שכאן התיר כיון שעיקר הקציצה נעשתה כדי שיבנו בה כילות לחתנים, ואילו ההרחה בהדסים אינה עיקר תשמישם של ההדסים, ולכן התיר זאת רבינא מיד עם צאת יום טוב (רשב"א)].