מסכת עירובין, פרק ד, משנה ג

משנה ג: מִי שֶׁיָצָא בִרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ, כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא, שֶׁכָּל הַיוֹצְאִים לְהַצִּיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

משנה ג: כפי שהתבאר לעיל, היוצא מחוץ לתחום בשבת, אין לו אלא ארבע אמות. משנתנו עוסקת בדינו של היוצא בהיתר מחוץ לתחום: מִי שֶׁיָצָא בשבת חוץ לתחום בִּרְשוּת – בהיתר, כגון לצורך פיקוח נפש, וְאחרי שיצא אָמְרוּ לוֹ שכְּבָר נַעֲשָׂה המַּעֲשֶׂה שלשמו הלך, ואין צורך בהליכתו, יֵש לוֹ – מותר לו להלך ממקום עמידתו באותה שעה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. מוסיפה המשנה ואומרת, אִם הָיָה בְּתוֹך הַתְּחוּם שֶׁלוֹ – אם אותם אלפיים אמה שנתנו לו מסתיימות בתוך אלפיים אמה של תחום ביתו, הרי הוא כְּאִילוּ לֹא יָצָא, והולך לביתו. והטעם לכך, שהרי מצאנו קולא נוספת בענין זה, שֶׁכָּל הַיוֹצְאִין בכלי נשק לְהַצִּיל מעובדי כוכבים וכדומה, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן כשכלי נשקם עליהם, וכמו כן הקילו גם לענין זה שאם אותם אלפיים אמה מסתיימות בתוך אלפיים אמה של תחום ביתו, שחוזר לביתו.