מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 48

אגב המימרא הקודמת לענין כללי הפסיקה בעירובין, מביאה הגמרא נידון דומה בענין כללי הפסק במחלוקות תנאים: רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי זְרִיקָא אָמְרוּ, הַלָכָה כְּרַבִּי עַקִיבָא מֵחַבֵירוֹ – במקום שהוא חולק על אחד מחבריו [אך לא במקום שהוא חולק על המרובים], וכן הלכה כְּרַבִּי יוֹסִי מֵחַבֵירוֹ, וכן הלכה כְּרַבִּי [-כרבי יהודה הנשיא, המכונה 'רבי' סתם], מֵחַבֵירוֹ.

מבררת הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – לענין מה נאמרו כללים אלו [כלומר, האם הכוונה שיש לפסוק כן הלכה למעשה, או לא]. מביאה בזה הגמרא שלש דעות: רַבִּי אַמִי אָמַר, הַלָכָה – יש לפסוק ברבים שהלכה כדבריהם. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר, מַטִּין – אין מורים כן ברבים, אבל מטים את הדין כדבריהם, שאם בא יחיד ושואל כיצד לנהוג, מורים כדבריהם. רַבִּי יוֹסִי בַּר חַנִינָא אָמַר, נִרְאִין – אמנם אין מורים כן כלל, לא ברבים ולא ליחיד, אבל אם נעשה מעשה כדבריהם, אין מחזירים את הדין.

מביאה הגמרא כלל נוסף בענינים אלו: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (בֶּן נוּרִי), במקום שנחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, הַלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. במקום שנחלקו רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסִי, הַלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי. וְאֵין צָרִיך לוֹמַר שֶׁאם נחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסִי, שהַלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, שהרי הלכה כרבי יוסי אפילו כנגד רבי יהודה, וכל שכן שתהא הלכה כמותו כנגד רבי מאיר, שאפילו אם היה חולק עם רבי יהודה לא היתה הלכה כמותו.

אָמַר רַב אַשִׁי, אַף אָנוּ נֹאמַר – יש לנו להוסיף גם כן כלל בענינים אלו, וכך נאמר, במקום שנחלקו רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, והטעם לכך, דְהרי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שבמקום שנחלקו רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, ואם כן יש לדון קל וחומר, הַשְׁתָּא – עתה, אם בְּמָקוֹם שנחלק רבי שמעון עם רַבִּי יְהוּדָה, לֵיתָא – אין הלכה כרבי שמעון, אלא כרבי יהודה, בְּמָקוֹם שנחלק עם רַבִּי יוֹסִי, שהלכה כמותו אף כנגד רבי יהודה, מִיבַּעְיָא – וכי צריך לומר שהלכה כרבי יוסי, והלא דבר פשוט הוא.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, במקום שנחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי – כיצד יש להכריע להלכה. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ – תעמוד שאלה זו בספק, ואין ידוע לנו כיצד לפושטה.

מוסיף הרי"ף ואומר: אַף עַל גַב דְרַב פָּלִיג עָלֵיהּ דְרַבִּי יוֹחָנָן בַּהַנֵי כְּלָלֵי – אף שרב נחלק על רבי יוחנן בכללים אלו, קַיְימָא לָן – אנו נוקטים להלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַאַפִילּוּ מקום שמחלוקתם היא בַּבְּרַיְיתָא, ואין חוששים שמא התנא ששנה את הברייתא החליף את השיטות.

אגב הדין הקודם, בענין קניית שביתה לגבי חפצים של הפקר, מביאה הגמרא מימרא בענין דומה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, חֶפְצֵי הַנָכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה – חפצים של גוי הנמצאים במקום מסוים בכניסת השבת, אינם נחשבים כמי ש'שבתו' במקום זה, אלא כל אדם הנוטלן רשאי להוליכם עמו לכל מקום שמותר לו עצמו להלך שם, וכן אם באו מחוץ לעיר בשבת, מותר להוליכם בכל העיר, ואלפיים אמה לכל רוח. וטעמו, דכיון שהגוי עצמו אינו מוזהר באיסורי תחומין, ממילא אף כליו אינם בכלל איסור זה, והרי הם ככלים של הפקר. וְרַב חִיָּיא בַּר אַבִין אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, חֶפְצֵי הַנָּכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה במקומם, והטעם לכך, גְזֵירָה היא שגזרו חכמים בבְּעָלִים דְנָכְרִי אַטּוּ [-משום] בְּעָלִים דְיִשְׂרָאֵל, שאם נתיר להוליך כלים של גוי לכל מקום, יבואו אנשים להוליך גם כלים של ישראל מחוץ למקום שביתתם.