מסכת עירובין, פרק ה, שיעור 63

משנה

המשנה שלפנינו, בשונה משאר המשניות שבפרק זה, אינה עוסקת בהלכות עירובי תחומין, אלא בהלכות עירובי חצרות. להבנת משנתנו יש להקדים, שאף שהתירו חכמים לטלטל בחצרות ובמבואות על ידי עירובי חצרות ושיתופי מבואות, מכל מקום יש מקומות שאסרו לערב עיר שלמה באופן זה, אם יש באותה עיר רשות הרבים, אף על פי שהיא מתוקנת על ידי דלתות או צורת הפתח, והטעם לכך הוא מחשש שישכחו בני העיר את עיקר האיסור לטלטל ברשות הרבים, ויבואו לטלטל אף ברשות הרבים של עיר אחרת, ללא עירוב. ולכן כשבאים לערב את העיר יש להשאיר מקום מסויים שלא ישתתף בעירוב של שאר בני העיר, אלא יערב לעצמו, ויהא אסור לטלטל מהעיר כולה לאותו מקום, ולהיפך. אמנם לא גזרו זאת חכמים בעיר השייכת לאדם אחד שמשכיר את כל הבתים לבני אדם רבים, מכיון שבאופן כזה הכל יודעים שאין רחובות העיר נחשבים רשות הרבים, שהרי הם שייכים לאדם אחד וממילא לא יבואו לטעות ולטלטל ברשות הרבים של עיר אחרת.

עִיר שהיתה בתחילה שֶׁל יָחִיד, וּלאחר זמן נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, שנמכרו בתיה לבני אדם רבים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ – מותר לערב את כולה, כפי שהיה מותר בתחילה, כשהיתה שייכת ליחיד, ולא גזרו בה חכמים.

אבל עיר שהיתה שֶׁל רַבִּים, שהיה אסור לערב את כולה, וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד, שקנה את כולה, ומשכיר את בתיה לרבים, אף על פי כן אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, כפי שהיה דינה בשעה שהיתה שייכת לרבים [וכל שכן שאם נשארה שייכת לרבים שאין מערבים את כולה], אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ חוּצָה לָהּ שִׁיּוּר – אלא אם כן השאירו מקום שאינו מעורב עם כל העיר, ואפילו אם מקום זה הוא מחוץ לעיר, בתוך עיבורה של העיר (מאירי), כְּמו העִיר ששמה 'חֲדָשָׁה' שֶׁבארץ בִּיהוּדָה [כמו שנאמר בפסוק בתוך שמות ערי יהודה (יהושע טו לז) 'צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל גָּד' (ירושלמי)] שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רק חֲמִשִּׁים דִּיוּרִין, והיא היתה 'שיור' לעיר גדולה שהיתה סמוכה לה, והיתה העיר חדשה מערבת לאותם חמשים דיורין בפני עצמן, אך לא היתה מערבת עם העיר הגדולה הסמוכה לה, ובכך שלא טלטלו מעיר לעיר היה היכר לאיסור טלטול ברשות הרבים, וזהו שיעור השיור שצריכים להשאיר לעיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אפילו שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָּתִּים – שיש בכל חצר שני בתים, ושלש החצרות הללו אינן מערבות עם כל העיר [ויכולות לערב בפני עצמן] זהו שיור המספיק כדי שיהיה היכר לאיסור טלטול בשבת, ומערבים את שאר העיר ומותר לטלטל בה.

גמרא

כפי שהתבאר במשנה, עיר של יחיד מותר לערב את כולה גם לאחר שנעשתה של רבים. הגמרא מביאה ברייתא בענין עיר כזו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, עִיר שֶׁל יָחִיד, וּלאחר זמן נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, וּרְשׁוּת הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹכָהּ, [שאילו היתה עדיין של יחיד, כיון שכולה שייכת לו אין שֵׁם 'רשות הרבים' על רחובותיה, ומערבים את כולה כמות שהיא. אבל עכשיו שהיא של רבים, אף שמותר לערב את כולה, כיון שהיתה בתחילה של יחיד, אך מכל מקום קודם עשיית העירוב יש לתקן את רשות הרבים (עפ"י הריטב"א)], כֵּיצַד מְעָרְבִין אוֹתָהּ, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן – מצד זה של רשות הרבים, וְלֶחִי מִכָּאן – מצד שני. אוֹ שמניח קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּאֶמְצַע – מערב את כל העיר בעירוב אחד ואינה צריכה עוד תיקון.

אומרת הברייתא דין נוסף: וְעיר זו, שהיתה של יחיד ועתה היא של רבים, אֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, אֶלָּא אוֹ שיערבו את כֻּלָּהּ יחד, אוֹ שיערבו כל מָבוֹי ומָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, והגמרא תבאר את הטעם בדין זה.

דין נוסף: וְאִם הָיְתָה העיר שֶׁל רַבִּים, וַהֲרֵי הִיא עדיין שֶׁל רַבִּים, וְאֵין לָהּ לאותה עיר אֶלָּא פֶּתַח אֶחָד, שדרכו הכל נכנסים ויוצאים, הרי אינה דומה כלל לדגלי מדבר, שהיו רחובותיהם מפולשים מצד לצד וְאין חשש שיבואו להתיר גם רשות הרבים שלא עשו בה תיקון, אלא מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ ואין צריך לעשות בה שיור.

מבאר הרי"ף, הַאי דְּקָתָּנֵי – ודין זה ששנינו בברייתא, שאם היתה בעיר רשות הרבים 'עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן', אוֹקִימְנָא – העמדנו בגמרא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – שמצאנו במקום אחר שהוא סובר שמועילה העמדת 'לחיים' להתיר את הטלטול ברשות הרבים, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, לגבי מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם מותר לטלטל ברשות הרבים שיש לה תקרה, שרבי יהודה מתיר וחכמים אוסרים, יָתֵר עַל כֵּן – חידוש גדול יותר אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּתִּים השייכים לו מִשְּׁנֵי צִדֵּי רוחב רְשׁוּת הָרַבִּים, ורוצה לטלטל מבית אחד לשני בשבת, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ מניח קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן – ורשאי לטלטל בְּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךָ, ולדעת חכמים כדי להתיר את הטלטול ברשות הרבים יש צורך בדלתות.

שנינו בברייתא לגבי עיר של יחיד שנעשתה של רבים, 'וְאֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, אֶלָּא אוֹ כֻּלָּהּ אוֹ מָבוֹי מָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ'. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה עירוב העיר לחֲצָאִין, דְּלָא – שאמרה הברייתא שאין לערב כך, הרי הטעם הוא כיון דְּאָסְרֵי אַהֲדָדֵי – שבני העיר אוסרים זה על זה, כלומר, כשם שבני מבוי שעירבו, ובני אחת החצירות לא השתתפו עמהם, הרי הם אוסרים בכך את הטלטול על כל בני המבוי (כמו שיבואר להלן פרק שישי), הוא הדין כאן, כיון שבתחילה היתה זו עיר של יחיד, והורגלו שהעיר כולה מעורבת יחד ללא שיור כלל, הרי כולה נחשבת כמבוי אחד, וכיון שלא עירבו כולם יחד, אלא כל חצי בפני עצמו, הרי זה כמבוי שאחת החצרות לא השתתפה בעירובו, ואוסרת את כולו, אם כן קשה, מָבוֹי מָבוֹי נַמֵּי אָסְרִי אַהֲדָדֵי – גם כשכל מבוי מערב בפני עצמו, נאמר שבני מבוי זה אוסרים על בני המבוי השני, מאותו טעם שכל העיר נחשבת כמבוי אחד, ומדוע התירה הברייתא לכל מבוי לערב בפני עצמו.

מתרצת הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינַן – כאן, בברייתא, באיזה אופן מדובר, דְּעָבֵיד 'דַּקָּה' – שעשו היכר בפתח המבוי על ידי איצטבא להראות שסילקו את עצמם מזכות השימוש בשאר העיר, ולכן רשאים לערב כל מבוי בפני עצמו. ומביאה הגמרא את מקור הדין, כִּי הָא – וכמו דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב חִסְדָּא, אף שאחד מבני המבוי שלא השתתף בעירוב אוסר על כל בני המבוי, אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁעָשָׂה 'דַּקָּה' עַל פִּתְחוֹ, אף על פי שלא השתתף בעירוב של כל המבוי, אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי מָבוֹי, כיון שגילה בכך שהוא מסתלק מלהיות חלק מהמבוי, והרי הוא כרשות בפני עצמה. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'דַּקָּה', אִצְטַבָּא, [וצריך שגודל האיצטבא יהיה לכל הפחות גובה שלשה טפחים ברוחב ארבעה טפחים (רשב"א בשם הגאונים)].