מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 71

להבנת הסוגיא הבאה יש להקדים שתי הקדמות: א. אחד מבני החצר ששכח ולא עירב, וממילא הוא אוסר את ההוצאה לחצר על כל בני החצר, הרי הוא יכול 'לבטל' להם את רשותו שבחצר, ונחשב הוא באותה חצר כאורח שאינו אוסר על בני החצר [אלא שלמבטל עצמו אסור להוציא מביתו לחצר וכן להכניס ממנה לביתו]. ב. שתי חצרות הסמוכות זו לזו ופתוחות למבוי, ויש פתח המחבר את שתיהן, דומות הן לחצר אחת בכך שיכולים בעלי הבתים בשתי החצרות לערב יחד, ויהיו שתי החצרות כרשות אחת. אך חלוקות הן מחצר אחת, שהרי בחצר אחת אין אפשרות שרק חלק מבני החצר יערבו, אלא צריכים כולם לערב, ואילו בשתי חצרות אין הכרח שיערבו שתי החצרות, אלא אף שהם פתוחים זה לזה, אם רצו מערבים עירוב אחד, ואם רצו, מערבים כל אחד לעצמו:

אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר – שתי חצרות סמוכות ופתוחות זו לזו, ובחצר אחת עירבו כולם עירוב חצרות, ובחצר השניה לא עירבו, אין אפשרות להתיר לבני החצר שעירבה להוציא אף לחצר שלא עירבה, על ידי שכל בני החצר יבטלו את רשותם לבני החצר שעירבו בה, כיון שרק בחצר אחת, שכל אחד שלא עירב אוסר את הטלטול על כולם, יכול הוא לבטל להם את רשותו. אבל בשתי חצרות, שאין בני החצר שלא עירבה אוסרים את הטלטול על בני החצר שעירבו, בתוך חצירם, אינם יכולים לבטל להם את רשותם. וְאֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת בְּחוּרְבָה – שני בתים הפתוחים לחורבה אחת הנמצאת ביניהם, ואינם יכולים להוציא ולהכניס לחורבה ללא עירוב, ושכחו לערב, אינם יכולים לבטל את רשותם שבחורבה זה לזה, כיון שלא אמרו חכמים 'ביטול רשות' אלא בחצר, ששם הוא עיקר תשמישם של בעלי הבתים, ולא אמרו כן בחורבה, שאין היא מקום עיקר השימוש.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, יֵשׁ בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר – אף בני החצר שלא עירבו כלל יכולים לבטל את רשותם לבני החצר שעירבו, וְיֵשׁ בִּיטּוּל רְשׁוּת בְּחוּרְבָה, אף שאין זה מקום שמשתמשים בו כמו בחצר.

מבארת הגמרא מדוע הוצרכו שמואל ורבי יוחנן לחלוק בפירוש בשני דינים אלו [אף שבשניהם הנידון דומה, האם תיקנו ביטול רשות במקום שאין בו כל כך צורך להכניס ולהוציא]: וּצְרִיכָא – יש צורך לפרש שמחלוקתם היא בשני הנידונים הללו, ואין ללומדם זה מזה, דְּאִי אַשְׁמְעִינָן – שאילו היו משמיעים לנו רק את מחלוקתם בביטול רשות מֵחָצֵר לְחָצֵר, היינו סבורים לומר שדווקא בְּהָא [-באופן זה] קָאֲמַר שְׁמוּאֵל שאין ביטול רשות, מִשּׁוּם דְּהָא רְשׁוּתָא דְּחַד, וְהָא רְשׁוּתָא דְּחַד – משום שכל חצר היא רשות בפני עצמה לבעלי הבתים שבאותה חצר, ואינה משותפת לבעלי הבתים שבחצר האחרת, ולא תיקנו ביטול רשות כדי להתירו להשתמש בחצר של חבירו, אֲבָל בְּחוּרְבָה, דִּרְשׁוּתָא דְּתַרְוַיְיהוּ – שרשות של שני בעלי הבתים [הִיא] (חד), אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ – שמא נאמר שהוא מודה לְרַבִּי יוֹחָנָן, שמועיל שם ביטול רשות כדי להתירו להשתמש בחורבה ששייכת גם לו, צְרִיכָא. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – ואם היתה נאמרת מחלוקתם רק לגבי חורבה, היינו סבורים שרק בְּהָא – בחורבה קָאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן שמועיל ביטול רשות, כיון שהחורבה היא רשות המשותפת לשני הבתים, אֲבָל בְּהָא – אך בשתי חצרות, אֵימָא מוֹדֵי – שמא הוא מודה לִשְׁמוּאֵל, שאין ביטול רשות מועיל, צְרִיכָא – לכן היה צורך להשמיענו שנחלקו בשני הדברים.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּבמקום שנחלקו שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן. וְעוֹד, דְּהָא רַבָּה, כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ – סובר כרבי יוחנן, שיש ביטול רשות מחצר לחצר [וכל שכן בחורבה, שהרי התבאר בגמרא שדין זה פשוט יותר], כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – כפי שיבואר להלן, בְּעִנְיָן [הַהוּא יְנוּקָא דְּאִישְׁתְּפוּךְ חֲמִימֵי].

הגמרא דנה עתה במקום שיש צורך להעביר מבית לבית דרך החצר לצורך מצוה, ולא עשו עירוב חצרות: הַהוּא יְנוּקָא דְּאִישְׁתְּפוּךְ חֲמִימֵי – מעשה בתינוק שנשפכו בשבת המים החמים שהיו מוכנים לו, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, מַיָּא חֲמִימֵי דְּאִיתְּקוּן לֵיהּ מֵעֵרֶב שַׁבָּת לְמִמְהַל עֲלַיְהוּ בְּשַׁבְּתָא – אותם מים חמים שהכינו לו מערב שבת כדי שיוכלו למולו בשבת ולרוחצו בהם לאחר המילה, ובזמנם היתה זו סכנה למולו ללא אפשרות לרוחצו אחר כך במים חמים. אָמַר רַבָּה, שהיה דר באותה חצר אך בבית אחר, לַיְיתוּ לֵיהּ חֲמִימֵי מִגּוֹ בֵּיתָאִי – יביאו מים חמים מביתי לבית התינוק, ויוכלו למולו ולרוחצו. אָמַר אַבַּיֵּי, וְהָא – והרי לֹא עֵירְבוּ עירוב חצירות בחצר זו, ואי אפשר לטלטל את המים מבית לבית. השיב לו רבה, נִסְמוֹך אַשִּׁיתּוּף – ניתן לסמוך על שיתוף מבואות שעשו כל החצרות, ואף שלכתחילה אין לסמוך על כך לענין טלטול בתוך החצר [כמו שיבואר בהמשך הפרק], במקום מצות מילה ניתן לסמוך על כך. השיב לו אביי, הָא לֹא אִישְׁתְּתוֹפֵי – הרי לא עשו גם שיתופי מבואות בשבת זו. אמר להם רבה אָמְרוּ לֵיהּ לְנָכְרִי שהיה במקום דְּנֵיזֵל וְלַיְיתֵּי מִגּוֹ בֵּיתָאִי – שילך ויביא מים חמים מתוך ביתי.

אָמַר אַבַּיֵּי, בְּעַאי לְאוֹתוֹבֵי לְמַר – רציתי להקשות לרבה אף על היתר זה, של הבאת המים על ידי גוי, וְלֹא שַׁבְקַן רַב יוֹסֵף – ולא הניח לי רב יוסף לעשות כן, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב יְהוּדָה – כשלמדנו תורה אצל רב יהודה, אָמַר לָן – אמר לנו כלל זה, בענין קושיית תלמיד לרבו על הוראה הלכה למעשה, בִּדְאוֹרָיְיתָא – אם ההוראה היא בענין שיש בו חשש איסור תורה, שיש לתלמיד קושיא על היתרו של רבו, מוֹתְבִינַן תְּיוּבְתָּא וְהֲדַר עָבְדִינַן מַעֲשֶׂה – תחילה יקשה התלמיד את קושייתו, ורק אם תהיה לרבו תשובה ינהגו כדבריו, בִּדְרַבָּנָן – אבל במקום שכל הנידון הוא על דבר האסור מדרבנן, עָבְדִינַן מַעֲשֶׂה וַהֲדַר מוֹתְבִינַן תְּיוּבְתָּא – תחילה עושים את המעשה כהוראת הרב, ואחר כך יקשה התלמיד את קושייתו. ולכן בנידון זה, שהוא נוגע רק לאיסור דרבנן של טלטול בחצר ללא עירוב, אין להקשות עתה אלא לאחר עשיית המעשה, וכדלהלן.

לְבָתַר הָכֵי – לאחר מכן, כשכבר העביר הגוי את המים החמים מביתו של רבה לבית התינוק, אָמַר לֵיהּ – שאל רב יוסף את אביי, מַאי בָּעֵית לְאוֹתְבֵי לְמַר – מה רצית להקשות על רבה. אָמַר לֵיהּ אביי, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הַזָּאָה של אפר פרה על טמא, שְׁבוּת – אסורה היא מדרבנן, וְכן אֲמִירָה לְנָכְרִי לעשות מלאכה האסורה בשבת, שְׁבוּת – אסורה היא מדרבנן. ואם כן קשה, מַה [-כשם ש]הַזָּאָה שְׁבוּת היא וְאֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, גם במקרה שיש בכך קיום מצוה, וכגון כשחל היום השביעי לטהרתו בערב פסח, ואם לא יזו עליו היום לא יוכל להקריב קרבן פסח, אין מזים עליו בשבת, אַף אֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת, וְאֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת גם במקום מצוה, כגון זה שאירע בחצרו של רבה, שהיו זקוקים למים לשם קיום מצוות ברית מילה.

אָמַר לֵיהּ – השיב רב יוסף לאביי, וְלֹא שָׁאנִי לָךְ – וכי אין אתה סבור שיש חילוק בֵּין שְׁבוּת דְּאִית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה לְבין שְׁבוּת דְּלֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, הַאי דַּאֲמוּר רַבָּנָן – כלל זה שאמרו חכמים שאֲמִירָה לְנָכְרִי שְׁבוּת, לֹא שָׁאנִי לָךְ – האם אין בעיניך חילוק בֵּין אֲמִירָה לגוי לְעשיית מַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא, כגון שהיה אומר לו לחמם מים בשבת, שדבר זה אסור אף לצורך מצוה, וּבֵין אֲמִירָה לגוי לעשות מעשה שֶׁאֵין בָּהּ אִיסּוּר מַעֲשֶׂה דְּאוֹרָיְיתָא, כגון טלטול בחצר, וביאר רב יוסף, דְּהָא מַר – שהרי רבה לֹא אָמַר לֵיהּ לגוי 'זִיל אַחִים לִי' – לך תחמם לי מים, דְּהוּא מַעֲשֶׂה אִיסּוּר דְּאוֹרָיְיתָא, אֶלָּא אָמַר לֵיהּ לגוי 'זִיל אַיְיתִי לִי' – לך והבא לי מים חמים מביתי, וכיון שמעשה זה [אפילו ליהודי] אסור רק מדרבנן, ואמר לגוי לעשותו [ועיקר איסור אמירה לגוי הוא מדרבנן], מותר לעשות כן לצורך מצוה. וְשָׁתִיק לֵיהּ – שתק אביי על דברי רב יוסף, וְלֹא מָצָא תְּשׁוּבָה.