מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 84

שנינו במשנה, 'נָתְנוּ אֶת עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, ושכח אחד ולא עירב, בין מן החיצונה ובין מן הפנימית, שתיהן אסורות'. מבארת הגמרא, מַאי – מה הוא אותו 'מָקוֹם אֶחָד', אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הכוונה לחצר החִיצוֹנָה. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ – ומדוע מכנה אותה המשנה 'מָקוֹם אֶחָד', כיון שזהו מָקוֹם הַמְיֻחָד לִשְׁתֵּיהֶן, שהרי גם בני החצר הפנימית עוברים שם [ו'אחד' לשון 'מיוחד'], והטעם לכך התבאר במשנה, דכיון שבני הפנימית אינם יכולים לסגור את השער שביניהם מלהשתמש בחיצונה, מאחר והעירוב בחצר החיצונה, אין העירוב מועיל אף להם.

שנינו במשנה, 'וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים וְכוּ' אינן צריכין לערב'. אָמַר רַב בֵּיבָי מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אם היו שְׁלֹשָׁה, אֲסוּרִין. מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, אֵין נִקְרָאִין 'יְחִידִים' לענין זה שאינם צריכים לערב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, וּבְכָל חָצֵר וְחָצֵר דָּר ישראל אֶחָד, שֶׁנִּמְצְאוּ כּוּלָּן שְׁנַיִם. אֲבָל אִם הָיוּ שם {כולן} שְׁלֹשָׁה חֲצֵרוֹת זו לפנים מזו, וּבְכָל חָצֵר וְחָצֵר דָּר אֶחָד, שֶׁנִּמְצְאוּ כּוּלָּן יחד שְׁלֹשָׁה בני אדם, אֲסוּרִים. ומבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם בדין זה, הוֹאִיל וַאֲנִי קוֹרֵא רַבִּים בְּחִיצוֹנָה – כיון שיש רבים הרשאים להלך בחצר החיצונה, דְּכָל שְׁלֹשָׁה 'רַבִּים' הֵם, וְכֵיוָן שֶׁשְּׁלֹשָׁה בעלי הבתים שבשלש החצרות דּוֹרְסִין בַּחִיצוֹנָה, הֲרֵי הֵן רַבִּים, וַאֲסוּרִין. מביאה הגמרא את דעת החולק: וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מוּתָּרִין לְעוֹלָם, ואפילו אם יש חצרות רבות זו לפנים מזו שבכל אחת דר אדם אחד, מותרים כולם לטלטל כל אחד בחצרו, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנַיִם דרים בַּפְּנִימִית, וְלֹא עֵרְבוּ, והרי הם אסורים לטלטל בחצר שלהם, ולְפִיכָךְ – כיון שהם אסורים לטלטל בחצר שלהם, אֲסוּרִין בַּחִיצוֹנָה – אוסרים הם את הטלטול בחצר החיצונה, וכשיטת תנא קמא שהתבארה לעיל, שהאסור לטלטל בחצרו אוסר את הטלטול אף בשאר החצרות שהוא עובר דרכן.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, נָכְרִי הדר בחצר הפנימית, הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים, וְאוֹסֵר את החצר החיצונה [ומדובר שדרים בחיצונה לכל הפחות שני ישראלים ועירבו ביניהם, שאילו היה שם ישראל אחד, הרי אפילו אם היה הגוי שרוי עמו באותה חצר, לא היה אוסרו, וכפי שהתבארה דעת רבי אליעזר בן יעקב בתחילת הפרק, והלכה כמותו (רבינו יהונתן)]. וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה יִשְׂרָאֵל, דְּאם הוא יָחִיד בחצר הפנימית לֹא אָסַר. מבארת הגמרא, לגבי ישראל יחידי אין כל חשש, כיון דְּכָל מַאן דַּחֲזֵי לֵיהּ דִּמְטַלְטֵל – שהרי כל מי שרואה את בני החצר החיצונה  מטלטלים, ממה נפשך, אִי יָדַע דְּיָחִיד הוּא – אם הוא יודע שישראל הדר בפנימית הוא יחיד בחצרו, הָא יָדַע דְּכָל יָחִיד שָׁרֵי לֵיהּ לְטַלְטוֹלֵי – הרי הוא יודע שישראל יחיד רשאי לטלטל ללא עירוב [וממילא הוא 'רגל המותרת במקומה' שאינה אוסרת שלא במקומה]. וְאִי לֹא  יָדַע שהוא יחיד, וסבור שבחצר הפנימית דרים שני ישראלים, אָמַר בְּדַעְתֵּיהּ – אומר הוא בלבו, לֹא מְטַלְטֵל אֶלָּא מִשּׁוּם דְּעֵירְבוֹ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – ודאי אינו מטלטל אלא משום שעירבו שתי החצירות יחד [או אפילו אם עירבה כל אחת לעצמה אין הפנימית אוסרת על החיצונה כיון שהיא 'רגל המותרת במקומה'], מה שאין כאן בנכרי שאי אפשר לערב אתו.

תמהה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שזהו טעם ההיתר בישראל יחיד הדר בחצר הפנימית, נָכְרִי נָמֵי נֵימָא – אף לגבי גוי יש לומר כן, שהרואה את בני החצר החיצונה מטלטלים אִי יָדַע דְּיָחִיד הוּא הגוי הדר בחצר הפנימית, הָא יָדַע דְּכָל יָחִיד שָׁרִי לְטַלְטוֹלֵי – הרי יודע הוא שיחיד הדר בחצרו אפילו אם הוא היה ישראל מותר הוא לטלטל שם וממילא אין דריסת רגלו אוסרת על בני החיצונה. וְאִי לֹא יָדַע, וסבור ששנים דרים בחצר הפנימית אָמַר בְּדַעְתֵּיהּ הַאי דִּמְטַלְטֵל מִשּׁוּם דַּאֲגַר מִינֵּיהּ הוּא – יאמר בלבו שבודאי שכרו רשות מהגוי, ועל ידי שכירת רשות מהגוי מותר לטלטל.

מתרצת הגמרא, סְתָם נָכְרִי, אִם אִיתָא דַּאֲגַר – אם אכן היה משכיר את רשותו בחצר לישראל, מִיפְעֵא פָּעֵי – היה מדבר על כך, וְכֵיוָן דְּלֹא פָּעֵי – ומאחר ולא דיבר כלום על ענין זה, אָמְרֵי – יאמרו הרואים את בני החיצונה מטלטלים בחצרם, מְטַלְטֵל בְּמָקוֹם נָכְרִי הוּא – הרי הם מטלטלים בחצר שדר בה נכרי, ויסברו שאין דריסת הרגל אוסרת כלל, או שיסברו שעירוב של פנימיים וחיצוניים מועיל ללא שכירת מקום מהגוי, ולא יידעו שהנכרי הדר בחצר הפנימית הוא יחיד ואין  צריך לשכור ממנו רשות, וּלְפִיכָךְ אָסוּר.

סְלִיקוּ לְהוּ הַדָּר