מסכת עירובין, פרק ח, שיעור 96

מסכת עירובין – פרק שמיני

פרק זה עוסק בדיני עירובי תחומין, עירובי חצרות ושיתופי מבואות, מהו שיעור המזונות הנצרך לכך, והיכן מניחים אותם. וכן בדין שאיבת מים בשבת מבור או אמת המים הנמצאים בחצרות.

משנה

מבררת המשנה, כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בִּתְחוּמִין – כיצד מניח אדם עירוב תחומין עבור כמה אנשים הרוצים לקנות שביתתם באותו מקום, ומבארת, מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית של המשקה או המזון במקום שבו רצונו לקנות שביתה, ומקנה את המזון לכל בני עירו על ידי בנו או בתו הגדולים, וְאוֹמֵר אחרי שהקנה להם, הֲרֵי זֶה מונח לְצורך כָּל בְּנֵי עִירִי הרוצים להלך לצד זה ארבעת אלפים אמה, לְכָל מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, [ובגמרא יבואר מדוע נקטה המשנה אופנים אלו], כָּל מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם לסמוך על עירוב זה מֻתָּר לו ללכת ממקום העירוב והלאה אלפיים אמה. אבל מי שקבל עליו עירוב זה רק מִשֶּׁחֲשֵׁכָה – לאחר שנכנסה השבת, אָסוּר, לפי שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ [ומבואר בגמרא שאם נודע לו מבעוד יום שהונח עירוב עבורו, מועיל לו העירוב גם אם קבלו עליו רק משחשיכה, כיון שכאשר הוא מקבל עליו את העירוב לאחר כניסת השבת, התברר למפרע שכך היתה דעתו מתחילה].

גמרא

הגמרא מבארת באילו אופנים ניתן לערב עירובי תחומין על ידי הנחת מזון: אָמַר רַב יוֹסֵף, אֵין מְעָרְבִין עירובי תחומין על ידי הנחת מזון במקום שרוצה האדם לקנות בו שביתה, אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה [הראשונים נחלקו האם דין זה נאמר גם באופן שהולך האדם ברגליו לאותו מקום ושוהה שם עם כניסת השבת (תוספות ורא"ש), או שעירוב ברגליו מותר אף שלא במקום מצוה, ורק לגבי עירוב שעל ידי הנחת מזון יש צורך שיהא זה לדבר מצוה (רבינו יהונתן ורשב"א)].

תמהה הגמרא, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מה חידש רב יוסף בדבריו אלו, והרי מַתְנִיתִין הִיא – מפורש הדבר במשנתנו, שנקטה אופנים שהונח העירוב 'לְכָל מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה', שיש בהם צורך מצוה, ומשמע שאסור לעשות עירובי תחומין לדבר הרשות. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – שמא תאמר שאין ראיה ממשנתנו, אלא אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָתָנֵי – נקטה המשנה אופן רגיל, שאין דרך האדם לצאת לדרך בשבת אם לא לבית האבל או לבית המשתה, אך באמת אף אם יוצא לצורכי הרשות רשאי לסמוך על עירוב התחומין, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיע לנו רב יוסף דין זה בפירוש, שהנחת עירובי תחומין נעשית לִדְבַר מִצְוָה דַּוְקָא.

אָמַר רַב אַשִׁי, קָטָן בֶּן שֵׁשׁ שנים או פחות, יוֹצֵא בְּעֵירוּב אִמּוֹ – הרי הוא נכלל בעירוב תחומין של אמו, ורשאי לצאת עמה לאותו מרחק שהיא מהלכת בשבת, ואף שלא הניחה מזון מיוחד עבורו, כיון שהוא כרוך אחרי אמו דינם כגוף אחד, ודי בשיעור שתי סעודות שהניחה כעירוב לעצמה. מדייקת הגמרא, דוקא אם היה בן שש כלול הוא בעירוב אמו, הָא יָתֵר – אבל אם היה גילו יותר עַל בֶּן שֵׁשׁ, צָרִיךְ לְעָרֵב לְעַצְמוֹ.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מְעָרֵב אָדָם עַל יְדֵי – עבור בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְעַל יְדֵי [-ועבור] עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן, ואפילו אם אינם רוצים בעירוב זה, יכול הוא לערב עבורם בעל כרחם, לפי שהם ברשותו. אֲבָל אֵינוֹ מְעָרֵב, לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא מִדַּעְתָּן, אך אם אינם רוצים בעירוב זה, אינו יכול לערב עבורם שלא מרצונם.