מסכת עירובין, פרק ט, שיעור 110

אין מניחים תפילין בשבת, יש אומרים משום ששבת פטורה מהנחת תפילין, ויש אומרים שגזירת חכמים היא, מחשש שתיפסק רצועת התפילין ברשות הרבים, ויבא לטלטל את התפילין בידו, אבל לדברי הכל אין איסור תורה בטלטול התפילין דרך לבישה, מאחר והם נחשבים כמו מלבוש, ולדברי הכל יש בכך איסור דרבנן, או מחמת גזירה שמא תיפסק לו רצועה, או כיון שאין זה הזמן הראוי להנחתן (גמרא). משנתנו מבארת שיש אופנים שבהם מותר לאדם להניח תפילין בשבת: הַמּוֹצֵא זוגות תְּפִלִּין רבות ברחוב, וחושש שאם ישארו שם יאבדו ויבואו לידי בזיון, חייב להעבירם למקום המשתמר אפילו בשבת, וכיון שאסור לטלטלם בשבת בידיו מרשות לרשות, מַכְנִיסָן לרשות היחיד דרך לבישה, זוּג זוּג – בכל פעם לובש של ראש ושל יד, ומכניסם לבית, וחוזר ומניח זוג נוסף ומניחו בבית, אך אסור ללבוש יותר מזוג אחד, שהרי אם היה לובשם כך ביום חול היה עובר משום 'בל תוסיף', נמצא שאין זו דרך לבישה, והוצאה שלא כדרך לבישה נחשבת טלטול. רַבָּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, מכניס שְׁנַיִם שְׁנַיִם, כלומר, לובש שני תפילין של יד ושנים של ראש, ומכניסם לבית, וכן הלאה, כיון שיש מקום בראש להניח שני תפילין, וכן בזרוע, ומשום הצלה התירו לו חכמים להכניסם שנים שנים.

מוסיפה המשנה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן התירו חכמים לטלטל תפילין בשבת ולהצילם מאיבוד, בִּתפילין יְשָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת, פָּטוּר האדם מלהכניסם למקום המשתמר, ואף אסור הדבר בשבת, ובגמרא יבואר טעם החילוק בין ישנות לחדשות.

דין נוסף: מְצָאָן צְבָתִים – זוגות רבים קשורים כל זוג בפני עצמו, אוֹ כְּרוּכוֹת – זוגות רבים כרוכים זה בזה על ידי הרצועות, לא יטלטלם כלל בשבת, אלא מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן – עומד ושומר עליהם עד שיחשך היום ותצא השבת, וּמְבִיאָן כולן יחד כדרכו [ובגמרא יבואר הטעם בדין זה].

וּבְסַכָּנָה – המוצא תפילין בשעת סכנה של גזירת המלכות, שגזרו שלא להניח תפילין, ואם יטלטלם דרך לבישה או בהילוך פחות פחות מארבע אמות יש חשש שיראוהו ויהרגוהו, מְכַסָּן בקש ותבן וְהוֹלֵךְ לוֹ, ולמחרת יחזור ויביאם בכלים סגורים.

[הקטע הבא נוסף על פי האמור בגמרא, שיש להוסיף כן במשנה], אמנם, באיזה אופן אנו אומרים שיכסה אותם וילך, באופן שיש סכנת מלכות וכמו שהתבאר, אבל אם יש שם סכנת שודדים, ולכן מתיירא הוא לשהות שם לבדו, מוליכם פחות פחות מארבע אמות, כלומר, אינו מהלך בבת אחת מרחק של ארבע אמות, אלא עומד אחרי הליכת פחות מארבע אמות, והולך שוב, עד שיבא לביתו. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק על דין זה האחרון, ואוֹמֵר, לא יוליכם אדם אחד פחות פחות מארבע אמות, מחשש שיטעה ויוליכם ארבע אמות בבת אחת, אלא מוליכם האדם פחות מארבע אמות ונוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ מוליכם פחות מארבע אמות ונותנם לַחֲבֵירוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ האחרון לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה של העיר, שזהו מקום המשתמר, ומניחם שם.

וְכֵן את בְּנוֹ הקטן, הנמצא מחוץ לעיר ואינו יכול להלך לביתו, ורוצה אביו להביאו לביתו [ובגמרא יבואר האופן], נוֹתְנוֹ האב לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַאֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, וכל אחד מטלטלו פחות מארבע אמות, עד שמכניסים אותו לבית.

גמרא

שנינו במשנה, 'במה דברים אמורים, בישנות. אבל בחדשות, פטור'. מבררת הגמרא, בַּחֲדָשׁוֹת, מַאי טַעְמָא לֹא – מדוע אסור להכניסם בשבת דרך לבישה. ומבארת, מִשּׁוּם דְּחָיְישִׁינַן דִּילְמָא קַמֵיעַ נִינְהוּ – כיון שאנו חוששים שמא נעשו רק לשם קמיעין, ולא להנחה, ואם כן אין בהם קדושת תפילין, ואסור לטלטלם בשבת, משום שלא התירו חכמים איסור זה במקום שאין קדושת תפילין. אֲבָל יְשָׁנוֹת, כֵּיוָן דִּמְקוּשָּׁרוֹת נִינְהוּ – כיון שהרצועות של ראש קשורות בצורת דל"ת ושל יד קשורות כמין יו"ד, וזהו סימן שנעשו לשם הנחתן, ויש בהן קדושת תפילין, לֹא טָרַח אִינִישׁ כּוּלֵּי הַאי בְּקָמֵיעַ – אין אדם טורח כל כך בהכנת קמיע, ובודאי נעשו לשם קדושת תפילין. וְתָאנִי – ושנה (אַבָּא) אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל [-אביו של שמואל] בַּר רַב יִצְחָק, אֵלּוּ הן המכונות במשנתנו תפילין 'יְשָׁנוֹת', כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רְצוּעוֹת, וּמְקוּשָּׁרוֹת בקשרים של תפילין. וַ'חֲדָשׁוֹת', כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רְצוּעוֹת, וְאֵין הן מְקוּשָּׁרוֹת.