מסכת ערלה, פרק ב, משנה ד

משנה ד: כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ בַּתְּרוּמָה וּבָעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אָסוּר. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף מְטַמֵּא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה:

משנה ד: אף על פי שהתבאר לעיל שערלה וכלאי הכרם בטלים במאתים, ותרומה במאה, מבארת משנתנו שיש אופנים שאפילו בשיעור זה אינם מתבטלים. כָּל הַמְחַמֵּץ עיסה על ידי שאור או שמרים של איסור, וְהַמְתַבֵּל עיסה בתבלין של איסור והיינו ערלה או כלאי הכרם, וכפי שיבואר בהמשך), וְהַמְדַמֵּעַ בַּתְּרוּמָה – שהחמיץ או תיבל עיסה של חולין בשמרים וכדומה של תרומה ועירוב זה, בתרומה, מכונה 'דימוע'), וּבָעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – אם חימץ או תיבל בערלה וכלאי הכרם וזהו ביאור תחילת לשון המשנה), אָסוּר, ואפילו אם היה מאה ועוד כנגד התרומה, או מאתים ועוד כנגד הערלה וכלאי הכרם, כיון שהטעם של האיסור מורגש בהם. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף מְטַמֵּא – גם אם היה השאור או התבלין טמא, ועירבוהו בעיסה טהורה, אף שבדרך כלל אוכל אינו מטמא אלא כשיש בו שיעור כביצה, כיון שכאן נרגש טעמו בעיסה, כשם שלא בטל טעמו, כך לא בטלה טומאתו, והרי הוא מטמא את העיסה כולה. וּבֵית הִלֵּל חולקים ואוֹמְרִים, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה, שזהו שיעור אוכל לטמא, וכשיש בו שיעור כביצה, אפילו אם יש כנגדו מאה ועוד בתרומה או מאתים ועוד בערלה וכלאי הכרם, הרי הוא מטמא, ואינו בטל ברוב. אך אם אין בו כביצה, אף שמורגש טעמו, אינו מטמא.