מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק א (ב) ופרק (א)
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
כב. קודם בדיקת חמץ מברך הבודק 'בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ'.
כג. כל ברכות המצוות מברך אדם קודם עשיית המצוה, ואף ישראלים הצריכים לטבול לטומאתם מברכים קודם הטבילה, מלבד טבילת גר צדק, שאינו יכול לברך בהיותו גוי, ומברך לאחר הטבילה.
כד. אין בודקים חמץ לאור החמה, ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר בלבד. אמנם מרפסת וכדומה הפתוחים לשמש, אם לא בדקם בלילה כתקנת חכמים ובודקם ביום, יכול לבודקם לאור השמש.
כה. מקומות שאין דרך להכניס שם חמץ, כגון: חורים שבקירות הבית, הגבוהים או הנמוכים אך לא אמצעיים], גג משופע, מחסני תבן, יין או שמן, אינם צריכים בדיקה. והוא הדין ברפת בקר או לולי תרנגולים, שאף אם היה שם חמץ – אכלוהו הבהמות והתרנגולים.
כו. אמנם מחסני יין או שיכר שלפעמים נוטלים מהם יין באמצע הסעודה, הרי הם כמקומות שמכניסים בהם חמץ, כיון שלפעמים יורד לשם השמש כשפתו בידו, ולכך טעונים בדיקה.
כז. מחסנים של דגים גדולים, אינם טעונים בדיקה, כיון שאין לוקחים מהם באמצע הסעודה, אך מחסנים של דגים קטנים, שלפעמים נוטלים מהם עוד באמצע הסעודה, טעונים בדיקה.
כח. מחסני מלח, שעוה, עצים ותמרים, טעונים בדיקה.
כט. חורים שבאמצע גובה כותל הבית, טעונים בדיקה, ואם הכותל בין שני שותפים, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת ומבטל בליבו את השאר. ואם שותפו גוי, אינו בודק כלל, מחשש שיסבור הגוי שהיהודי עושה לו כשפים, אלא מבטלו בליבו בלבד.
ל. חצר אינה צריכה בדיקה, כיון שמצויים שם עורבים האוכלים את החמץ שנשאר שם.
לא. חצר או בית שכבר נבדקו, אין חוששים שמא בעלי חיים הביאו אליהם חמץ מבתים שעדיין לא נבדקו.
לב. מי שלא בדק בליל ארבעה עשר, יבדוק ביום ארבעה עשר, או אף במועד עצמו, או אפילו אחר המועד, כדי שלא ייכשל בחמץ שעבר עליו הפסח האסור מדרבנן.
לג. הבודק את החמץ ומשייר ממנו מעט לאכילת הבוקר, יצניענו. ואם לא הצניעו, אינו צריך לחזור ולבדוק. אך אם ניכר שנטל בעל חיים חמץ משם, כגון שהניח עשר פתיתים ומצא תשע, צריך לחזור ולבדוק בכל הבית.
לד. הבודק את ביתו מחמץ, וראה אחר כך עכבר הנכנס לבית ופת בפיו, צריך לבדוק את כל הבית. ואפילו אם נכנס אחריו ומצא פירורים, אין תולים שאלו הם פירורי הפת שהכניס העכבר, אלא צריך לבדוק.
לה. אם נכנס תינוק לבית ופת בידו, צריך לבדוק אחריו. אך אם מצא פירורי פת בבית, אנו תולים שהתינוק פורר את הפת, כדרכו של תינוק, ואין צריך לבדוק שוב.
לו. מותר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית ביום ארבעה עשר בניסן, ובשעה חמישית אסור החמץ באכילה ומותר בהנאה, ובתחילת שעה שישית שורפים את החמץ.
לז. אם חל ארבעה עשר בניסן בשבת, מבערים את החמץ ביום שישי, ואפילו תרומות טהורות, ומשאירים מזון שתי סעודות בלבד.
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת פסחים, פרק ראשון (ב)
א. בזמן שהחמץ אסור בהנאה, אסור גם להסיקו בתנור, כיון שהוא נהנה מחום האש, ואף שזו דרך שריפה, הדבר אסור.
ב. דרך ביעור חמץ היא בין על ידי שריפה, ובין על ידי פירורו וזרייתו לרוח או הטלתו לים.
ג. חרך האדם את החמץ קודם זמן איסורו עד שאינו ראוי לאכילת כלב, מותר הוא בהנאה אף לאחר זמן איסורו.
ד. חמץ בפסח אסור בין באכילה ובין בהנאה.
ה. אדם הנמצא בסכנת חיים, רשאי להנצל על ידי דברים האסורים בהנאה, או שאר איסורי תורה, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
ו. אפילו להתרפאות על ידי עצי עבודה זרה, אסור, כיון שבכך נראה כמודה בה, וצריך אדם למסור נפשו ולא להודות בעבודה זרה.
ז. הרודף אחרי נערה המאורסה, מותר להורגו כדי להצילה, וכן הרודף אחר חבירו להורגו, מותר להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף.
ח. במקום חולי, אף שאין בו סכנה, מותר להשתמש באיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן, כיון שאין בכך אלא איסור דרבנן, הנדחה במקום חולי.
ט. כלאי הכרם אסורים בהנאה מן התורה אפילו שלא כדרך הנאתן.
י. אדם הנמצא במקום שהוא נהנה בעל כרחו מדבר איסור, כגון ריח קטורת של עבודה זרה, אם אינו מתכוין ליהנות, הדבר מותר. ואם הוא מתכוין להנות מכך, אף אם היציאה משם כרוכה בטירחא מרובה, אסור לו להשאר שם.
(ספר יוחסין)
