מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 10

מביאה הגמרא מעשה בענין פקוח נפש: מַר בַּר רַב אַשִּׁי, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא – מצאו לרבינא דְּקָא שַׁיֵּף לָהּ לִבְרַתֵּיהּ בְּגּוּהַרְקֵי דְּעָרְלָה – שהיה מושח את בתו בשמן של זיתי בוסר קטנים של ערלה, לרפאותה, ופירות ערלה הרי אסורים בהנאה. אָמַר לֵיהּ מר בר רב אשי, אֵימוּר דְּאָמוּר רַבָּנָן – מה שאמרו חכמים 'בכל מתרפאים', היינו בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, אבל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, אלא בחולי סתם, מִי אָמוּר – וכי אמרו שהדבר מותר, וכיצד אתה מרפא את בתך באיסורי הנאה. אָמַר לֵיהּ רבינא, הַאי אִישְׁתָּא צְמִירְתָא – מחלה זו של קדחת שיש לבתי, כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה דַּמְיָא – הרי זו מחלה שיש בה סכנת נפשות, והדבר מותר.

לשון אחרת במעשה זה: וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי דהָכִי קָאָמַר לֵיהּ – ויש אומרים שכך אמר לו, מִידִי דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן קָא עֲבִידְנָא – וכי משתמש אני בפירות אלו דרך הנאתן, והרי הדרך היא להוציא את השמן מהזיתים לאחר הבשלתם, ואילו אני משתמש בהם כשהם בוסר והפסולת מעורבת בשמן, ומהתורה הדבר מותר, ואף שחכמים גזרו בזה איסור, במקום חולי לא גזרו אף כשאין סכנה בדבר.

הגמרא דנה עתה בענין זה של הנאה מאיסור שלא כדרך הנאתו: אָמַר אַבַּיֵּי, הַכֹּל מוֹדִים בְּכִּלְאֵי הַכֶּרֶם, האסורים בהנאה, שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶם משום הנאה אסורה אֲפִילוּ אם נהנה מהם שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן, והטעם לכך, דְּלֹא כְּתִיבָה בְּהוּ אֲכִילָה – כיון שלא נאמרה בהם לשון 'אכילה', אלא נאמר בהם (דברים כב ט) 'לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם', ולמדו חכמים מלשון 'פן תקדש המלאה' שאין להנות מהכלאיים אלא לשורפם [וכאילו לשון 'תקדש' מורכבת מהמילים 'תוקד אש', ו'פן' הוא לשון איסור 'לא תעשה', שאם יגדלו הכלאיים יחד, תצטרך לשורפם], וכיון שכך יש ללמוד שכל הנאה אסורה, ואפילו כשאין זו דרך הנאה רגילה [ואילו בשאר איסורי תורה שלומדים את איסור ההנאה מלשון 'לא יאכל', האיסור הוא רק בדרך הנאה].

הגמרא דנה עתה בענין הנאה אסורה שנהנה ממנה האדם שלא מרצונו: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, הֲנָאָה הַבָּאָה לוֹ לְאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ, כגון שהיה מהלך למקום לצורך מסוים, והריח שם שלא מרצונו ריח קטורת של עבודה זרה, אַבַּיֵּי אָמַר, מוּתֶּרֶת, ואינו צריך לפרוש ממנה, וְרָבָא אָמַר, אֲסוּרָה. מבארת הגמרא את האופנים השונים בנידון זה, ובמה נחלקו: אֶפְשָׁר – אם יש לו אפשרות להמנע בקלות מהנאה אסורה זו, וְקָא מְכַוֵין – והוא מתכוין ליהנות ממנה, או אפילו באופן דלֹא אֶפְשָׁר – שאין לו אפשרות להמנע מהנאה זו אלא על ידי טירחה רבה (ריטב"א), וְקָא מְכַוֵין – והוא מתכוין ליהנות, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּאָסִיר – לדברי הכל הדבר אסור, כיון שכוונתו ליהנות. ואם לֹא אִיפְשָׁר וְלֹא קָא מְכַוֵין – אין לו אפשרות להמנע בקלות מהנאה זו, וגם אינו מתכוין ליהנות, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּשָׁרֵי – לדברי הכל הדבר מותר, שהרי אינו מתכוון כוונה אסורה, ויש לו טורח גדול להמנע מכך. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא באופן דְּאֶפְשָׁר – שיכול האדם להמנע בקלות מהנאה זו, וְלֹא קָא מִיכַוֵין – אך אינו מתכוון ליהנות, וכגון שיש ריח של עבודה זרה, ואינו מתכוון ליהנות ממנו, שלדברי אביי רשאי הוא להשאר במקומו, ולדברי רבא צריך הוא להתרחק משם למקום שלא יריח ולא יהנה.

מביאה הגמרא לשון אחרת במחלוקת זו: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש המבארים מחלוקת זו באופן אחר, אם אֶפְשָׁר וְלֹא קָא מִיכַוֵין, הַיְינוּ פְּלוּגְתָא – זו היא מחלוקתם דְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוּדָה, שנחלקו לגבי הלכות שבת בדבר שאינו מתכוון, כגון שגורר ספסל על גבי קרקע, ואינו מתכוון ליצירת החריץ [שזו מלאכת חורש], לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לגבי שבת דדָּבָר שֶּׁאֵין מִתְכַּוֵּן אָסוּר, אף כל אופן שנהנה האדם בעל כרחו ויכול הוא להמנע מהנאה זו, אף שאינו מתכוון ליהנות, הדבר אָסוּר. ולְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר שֶּׁאֵין מִתְכַּוֵּן מֻתָּר, אף דבר זה מֻתָּר, כיון שאינו מתכוון לכך, אף שיכול הוא להמנע לגמרי מההנאה, ובודאי לא נחלקו אביי ורבא במחלוקת תנאים זו. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקת אביי ורבא היא באופן דְּלֹא אֶפְשָׁר וְקָא מְכַוֵין – שאין לו אפשרות להמנע בקלות מהנאה זו, אך הוא מתכוון להנות מכך, אַבַּיֵּי אָמַר, מֻתָּר, וְרָבָא אָמַר אָסוּר. פוסק הרי"ף את ההלכה, וְקַיְימָא לָן כְּרָבָא – ומקובל בידינו שהלכה כרבא, ולכן אסור לאדם לשהות במקום שבאה אליו הנאה אסורה, והוא מתכוין להנות, אף אם הדבר כרוך בטירחה גדולה.