מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 18

הגמרא ממשיכה לדון בענין מצה הנאכלת בלילה ראשון של פסח, לשם מצוה, כיצד היא נעשית: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (דברים טז ג) 'לֶחֶם עֹנִי', בא הפסוק למעט פְּרָט לְחָלוּט – מצה העשויה מעיסה שנילושה ברותחין, וַאֲשִׁישָׁה – מצה חשובה, גדולה ביותר, שמצות אלו אינן נחשבות 'לחם עוני', אלא מאכל עשירים הם. מבארת הברייתא, יָכוֹל היית לומר שלֹא יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח אֶלָּא בְּפַת הַדְּרָאָה בִּלְבָד, העשויה מקמח שאינו מנופה, ומאכל עניים הוא, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק פעמיים 'מַצּוֹת' 'מַצּוֹת', ובכפילות לשון זו רִבָּה הַכָּתוּב כל מצה, וַאֲפִילּוּ עשויה מקמח נקי ביותר כְּמַצָּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה המלך. אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע נאמר 'לֶחֶם עֹנִי', למעט, פְּרָט לְחָלוּט וַאֲשִׁישָׁה. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'פַּת הַדְּרָאָה' היינו פַּת סֻבִּין, שלא ניפו את הקמח מהסובין המעורבים בו.

הגמרא דנה עתה באפיית פת ביום טוב של פסח ובשאר ימים טובים: תַּנְיָא בברייתא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִין, אֵין אוֹפִין פַּת מְרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, ואף שהוא צריך את כולה לאותו היום, משום שיש בכך טירחא יתירה, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. וְהָנֵּי מִילֵּי – ומחלוקת זו נשנתה רק בִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים, אֲבָל בִּימוֹת הַפֶּסַח, אָסִיר לְמֵילַשׁ וּלְמֵיפָא – אסור ללוש ולאפות בבת אחת יוֹתֵר מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְעוֹד מעט, דהַיְנוּ שִׁעוּר שיש בו חיוב הפרשת חַלָה, כיון שביותר משיעור זה יש לחשוש שתבא העיסה לידי חימוץ. וְהַיְנוּ – וזהו הביאור במה דְּאָמַר רָבָא, 'קַבָּא מְלוֹגְנָאָה לְפִסְחָא', כלומר, שיעור קב שמשתמשים בו בעיר ששמה 'לוגנאה' הוא השיעור שמותר לאפות בפסח בבת אחת, ולא יותר, מחשש שהעיסה תחמיץ.

הגמרא מביאה ברייתא בענין מיני מצות שונים, ומבררת אם ניתן לקיים בהם מצוות אכילת מצה בלילה הראשון: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יוֹצְאִין ידי חובת מצוות מצה, בְּאכילת פַת נְקִיָּה, וְהַדְּרָאָה – ופת מעורבת בסובין, וּבִסְרִיקִין הַמְּצֻיָּרִין – ובמצות שיש בהן ציורים בַּפֶּסַח, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שלכתחילה אֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין הַמְּצֻיָּרִין בְּפֶסַח, מכל מקום בדיעבד יוצאים בהם ידי חובה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דָּבָר זֶה שָׁאַל בַּיְתּוֹס בֶּן זוּנִן לַחֲכָמִים, מִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂין סְרִיקִים הַמְּצֻיָּרִין בְּפֶסַח. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה שׁוֹהָה עֲלֵיהֶן – משתהה זמן רב בעשייתם, וּמְחַמַּצְתָּן – ובינתיים מחמיץ הבצק. אָמַר לָהֶם, אֶפְשָׁר שיַעֲשֶׂנּוּ בִּדְפוּס – יעשה ציור קבוע של מתכת וכדומה, וְיִקְבָּעֶנּוּ כֵּיוָן – ויניח אותו על המצה ובכך יצור את הציור כולו בבת אחת, ללא שהייה. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אם כן יֹאמְרוּ – יצטרכו החכמים לומר, כָּל הַסְּרִיקִים המצויירים אֲסוּרִין, כיון שהאשה שוהה בעשייתם, וּסְרִיקֵי בַּיְתּוֹס מֻתָּרִין, כיון שיש לו דפוסי ציורים קבועים, ואין דרך חכמים לחלק בתקנותיהם, ולכן אסרו את כל הסריקים המצוירים, ואף של מי שיש לו דפוס ואינו משתהה בציורן.

מוסיפה הברייתא: וְלֹא מחמת סריקין המצוירים שֶׁל נַחְתּוֹמִין אָמְרוּ דין זה, אֶלָּא מחמת סריקין שֶׁל כָּל אָדָם, שמתוך שהיית האדם בציור חששו חכמים שיבואו לידי חימוץ, אֲבָל מחמת סריקין שֶׁל נַחְתּוֹמִין לא היה צורך לגזור כן, כֵּיוָן דִּבְקִיאֵי – שהנחתומים בקיאים בעשייתם בזריזות, לֹא שָׁהוּ בְּהוּ – אינם משתהים בעשייתם, ואין חשש שיחמיצו, אמנם לאחר שגזרו חכמים בסריקין של כל אדם לא חלקו בתקנתם, ואסרו אף של נחתומים. [אמנם דעת רש"י, הרמב"ם, ורוב הראשונים, שאין זה דומה למה שאמר רבי יהודה שלא רצו חכמים לחלק בין סריקי כל אדם לסריקי בייתוס בן זונין, כיון ששם אין החילוק ניכר, ואילו החילוק בין סריקי סתם אדם לבין סריקי הנחתומים, ניכר הוא (מאירי)].