מסכת פסחים, פרק י, שיעור 34

משנה

משנתנו עוסקת בדינים הנוהגים בערב פסח, סמוך לכניסת החג: עַרְבֵי פְּסָחִים, סָמוּךְ לְמִנְחָה, ולהלן יבואר מתי הוא זמן זה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ – עד שיחשיך היום ויכנס יום טוב, ובגמרא יבואר הטעם לדין זה.

דין נוסף: וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל בליל פסח עַד שֶׁיָּסֵב דרך חירות, זכר ליציאת מצרים שבה יצאנו מעבדות לחירות. וְעני זה, המתפרנס מהצדקה, לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ גבאי הצדקה המחלקים מזון לעניים מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן שתקנו חכמים לשתותם בלילה זה, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו בפסוקים. וַאֲפִילּוּ אם הוא עני מאד, ומתפרנס מִן הַתַּמְחוּי, והיינו מהמאכלים שאוספים הגבאים בכל יום ומחלקים לעניים, צריכים הגבאים לתת לו ארבע כוסות יין בלילה זה.

מבאר הרי"ף את האמור בתחילת המשנה: פֵּרוּשׁ 'סָמוּךְ לְמִנְחָה', היינו סמוך למנחה קטנה, וזמן זה הוא מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, חצי שעה קודם זמן מנחה, וּמִנְחָה גּוּפָה [-עצמה] מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה, וְסָמוּךְ לָהּ היינו מתֵּשַׁע שָׁעוֹת והלאה.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין איסור אכילה בערבי שבתות וימים טובים: תַּנְיָא בברייתא, לֹא יֹאכַל אָדָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה [-מנחה קטנה] וּלְמַעְלָה [-והלאה], כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לאכול, שזהו כבוד השבת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ – רשאי לאכול כרצונו עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו שהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי מֵחֲבֵירוֹ – כאשר הוא נחלק על תנא יחיד [למעט מקומות שבהם הוא נחלק על 'חבריו', כלומר על המרובים, שהלכה כרבים], ולכך בערבי שבתות וימים טובים מותר לאכול אפילו לאחר זמן מנחה קטנה, עד סוף היום. וּמכל מקום מַתְנִיתִין – משנתנו העוסקת בדינם דְּעַרְבֵי פְּסָחִים, ואוסרת לאכול בהם מתשע שעות והלאה, דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, דְּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּעֶרֶב הַפֶּסַח שאסור לאכול מסמוך למנחה, מִשּׁוּם חִיּוּבָא דְּמַצָּה – כיון שיש חיוב מן התורה לאכול מצה בליל החג, וכדי שיאכלנה בתאבון אסרו חכמים לאכול לאחר מנחה קטנה.

עתה מבארת הגמרא את הדין באופן שהתחיל לאכול קודם זמן האיסור [לרבי יהודה נידון זה שייך בכל ערב שבת ויום טוב, ולרבי יוסי רק בערב פסח]: וּבְעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, הֵיכָא דְּאַתְחִיל לֵיהּ מִקַּמֵּי – באופן שהתחיל לאכול לפני תֵּשַׁע שָׁעוֹת, וְאִימְּשִׁיך לֵיהּ בִּסְעוּדָתֵיהּ עַד דְּקַדֵּישׁ יוֹמָא – ונמשך בסעודתו עד שהתקדש היום, פָּרִיס לֵיהּ לְמַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן – פורס את המפה על השולחן לכסות את הפת [כדרך שפורסים בכל שבתות השנה בעת הקידוש], וּמְקַדֵּשׁ על היין, וְהָדַר גָּמִיר לֵיהּ לִסְעוּדָתֵיהּ – ואחר כך מסיים את סעודתו, דְּתַנְיָא בברייתא, מַפְסִיקִין לְשַׁבָּתוֹת – האוכל בערב שבת, ונכנסה שבת, צריך להפסיק סעודתו ולברך ברכת המזון, ואחר כך מקדש ואוכל את סעודת השבת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין מַפְסִיקִין, אלא מסיים סעודתו, ואחר כך מקדש. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בַּעיר עַכּוֹ, וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם, אָמַר לוֹ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְרַבִּי יוֹסֵי, האם רְצוֹנְךָ שנַפְסִיק באכילתנו, וְנָחוּשׁ – נחשוש בכך לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה חֲבֵרֵנוּ. אָמַר לוֹ רבי יוסי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם אַתָּה מְחַבֵּב את דְּבָרַי בִּפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְעַכְשָׁו אַתָּה מְחַבֵּב את דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּפָנַי, וקרא על כך את הפסוק במגילת אסתר (ז ח) 'הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת', כלומר, רצונך לביישני ולנהוג בְּפָנַי שלא כפי שאני סובר להלכה (רשב"ם). אלא לֹא נִפְסֹק – לא נפסיק באכילתנו, כיון שיש לנו לחשוש שֶׁמָּא יִרְאוּ זאת הַתַּלְמִידִים, ויחשבו שהפסקנו מחמת שכך היא ההלכה, וְיִקְבְּעוּ הֲלָכָה לְדוֹרוֹת, שמפסיקים. אָמְרוּ, לֹא זָזוּ מִשָּׁם אותם תנאים, עַד שֶׁקָּבְעוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שאין מפסיקים.

הגמרא מביאה דעה שלישית בנידון זה, של העומד באמצע סעודתו וקדש היום: וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר, שאם התחיל לאכול בהיתר וקדש היום מַפְסִיק אֶת סְעוּדָתוֹ, וְעוֹקֵר אֶת הַשֻּׁלְחָן וּמְקַדֵּשׁ, וְאַחַר כָּךְ גּוֹמֵר סְעוּדָתוֹ. וְלֹא – וכן אין הלכה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, גּוֹמֵר סְעוּדָתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ, אֶלָּא באמצע סעודתו פּוֹרֵס מַפָּה, וּמְקַדֵּשׁ על היין, וְאַחַר כָּךְ שָׁרֵי – בוצע ומברך הַמּוֹצִיא, וְגָמַר לִסְעוּדָתֵיהּ, וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.

מסייעת הגמרא לדברי שמואל הללו: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דִּשְׁמוּאֵל, וכך שנינו בה, לאחר שהובאה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בדין אכילה בערבי שבתות וימים טובים, שרבי יהודה אוסר לאכול מסמוך למנחה, ורבי יוסי מתיר, אומרת הברייתא, וְשָׁוִין – הכל מודים בדין זה, שֶׁאם כבר החשיך היום, אֵין מְבִיאִין אֶת הַשֻּׁלְחָן להתחיל בסעודה אֶלָּא אִם כֵּן קִדֵּשׁ. ומוסיפה הברייתא, וְאִם הֵבִיא את השולחן מבעוד יום, אינו מפסיק כדעת רבי יהודה, וגם אינו ממשיך כדעת רבי יוסי, אלא פּוֹרֵס מַפָּה, וּמְקַדֵּשׁ, והיינו כדברי שמואל, שאם התחיל בסעודה מבעוד יום, והחשיך היום, פורס מפה ומקדש, וממשיך בסעודתו.

עתה מבאר הרי"ף את הדין לגבי העומד בסעודתו, ויצאה שבת: וְהָנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שיש לפרוס מפה ולקדש, היינו דוקא לְקִדּוּשׁ, אֲבָל לְהַבְדָּלָה במוצאי שבת או יום טוב, אֵינוֹ מַפְסִיק בסעודתו, כְּדִּבְעִינָן לְמֵימַר לְקַמָּן – וכפי שיבואר להלן. וְהָא דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימֵי, אָמַר שְׁמוּאֵל, כְּשֵׁם שֶׁמַּפְסִיקִין לְקִדּוּשׁ כָּךְ מַפְסִיקִין לְהַבְדָּלָה, וכוונתו לוֹמַר שֶׁפּוֹרֵס מַפָּה וּמַבְדִּיל וְאַחַר כָּךְ גּוֹמֵר סְעוּדָתוֹ, כְּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּקִדּוּשׁ, לֵיתָא – אין דין זה נפסק להלכה, אלא רשאי להמשיך בסעודתו, ורק לאחר מכן יבדיל.